...

בייחוד אוהב היהודי את ניגוני הימים הנוראים. סליחות וראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ויהא הניגון ספרדי או אשכנזי, ליטאי או חסידי, מרוקאי עם ייקי, תימני לצד פורטוגזי. לכולם נוטה היהודי חסד במידה שווה מאד. הן מילדותו נדד בין בתי כנסיות, ירד וטבל ועלה ונסתפג בהנוסחים השונים, אוצר בקרבו מבחר שירתם.
וגם כיום, בהתרגש חגי תשרי, מאחר וממילא אינו עושה עוד תפילתו קבע - נוטה הוא אהלו כנטיית לבו, פעם בכה ופעם בכה.

ומשום שסרו ממנו זה מכבר עול מלכות שמים ואימת יום הדין, לא מדקדק עוד היהודי בהגיית כל הברה, וכבר אינו מקפיד ביותר בספירת הטעון ספירה, ובתפילת הלחש לעתים רק קורא בשתיקה בחסות הדומיה, ולא פעם מותיר את מחזורו נכלם ורק יושב ומביט סביבו ומאזין ונפשו מתרוננת ולבו מתרחב ונמלא.

וכשהקהל שר, נענה היהודי ושר עמהם. וכשהש"ץ משורר לבדו, משורר עמו היהודי בלי קול. ולעתים שוגה החזן במקצת בדיוק הניגון והיהודי עוצם עיניו ומתקנו בשירת לבו. ויש שהוא מייחל דווקא לניגון מסוים, ופעמים שמשאלתו מתקיימת ופעמים שאיננה. והיהודי נזכר אז בימים אחרים, עת היה מתחזן בעצמו, פעם בכה ופעם בכה, וניגוניו היו בידו כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו מרעים קולו וברצותו מתחטא בלחישה, ברצותו מבכר האחד וברצותו משורר זולתו. ובאותם רגעים בייחוד הולם בו צער הקרועים בין העולמות, כי יודע הוא שאינו כדאי עוד לעבור לפני התיבה; פנה היום ונסו הצללים ומה שהיה לא יהיה עוד.

ולעתים, כשצועד היהודי מבית הכנסת חזרה אל ביתו, נמלך הוא ופונה מן הרחובות המוארים אל חשכת השדות ועושה לו קפנדריא בטבורם, הרחק מעין אדם. והנה כבר מקהיל הוא לאחוריו את ברואיו של הקדוש ברוך הוא, צבאות שמים ואילות השדה, דשאים טלולים ועלים נרעדים ורגבים לחים, רמשים וחייתו ארץ ודורסי ליל. ובעודו צועד עובר הוא לפני התיבה תחת חופת שמיים שחורה, עיניו מתלחלחות אך קולו יציב והוא נושאו ברמה: ה-ה-מ-לך ה-ה-יו-שב על כסא רם וני-הי-הי-הי-שא!