שתי תמונות, לייפאיה חורף 1941

חסידי אומות העולם רוברט ויוהנה סדול מלייפאיה (ליבאו, ביידיש), לטביה, החביאו במרתף הבניין שלהם אחד עשר יהודים והצילום ממוות. אחד היהודים הללו היה שכנם לשעבר, דוד זיבקון, שקודם לכניסתו למחבוא עבד כחשמלאי במשרדי האס.דה בלייפאיה, שם הבחין בסרט צילום המתעד את טבח "האקציה הגדולה" ביהודי העיר, בראשית חג החנוכה 1941. תוך סיכון חייו גנב זיבקון את הסרט, שכפל אותו ואז השיבו למקומו. את העותק המשוכפל קבר באדמה. לאחר ששרד את המלחמה, בזכות שכניו האמיצים, הוציא את הסרט ממחבואו ומסר אותו לרוסים. כך הצילו סדול (שבעצמו לא שרד את המלחמה ונהרג בהפצצה רוסית פחות מחודשיים לפני סיומה) ויוהנה לא רק אחת עשרה נפשות, אלא גם את התיעוד היחיד לטבח יהודי לייפאיה ואחד התיעודים הסדרתיים היחידים ששרדו לזוועות "שואת הכדורים" של האיינזצגרופן במזרח אירופה. לולא הצילו את חייו של זיבקון, היה הסרט נותר קבור במעבה האדמה.

אני מבקש להקדיש את הרשומה הזו לשתי תמונות, מוכרות יחסית, מתוך הסרט. כידוע, אחד האתגרים הידועים בזכרון השואה הוא חוסר היכולת להתמודד עם זכר מאסה עצומה כל כך של קרבנות. לכן, אתמקד כאן בשתי משפחות בלבד, משפחותיהם של שני אחים, בנקאים יהודים מלייפאיה בשם חיים ויעקב אפשטיין, ודרך התנפצותן להראות את הבנאליות של הרוע והשחור שהתפשטו ככתם מלבה של גרמניה אל עבר אירופה כולה.

חיים היה נשוי לאמה. היו להם שלושה ילדים, מיה מלכה, מקס ואהרון. יעקב היה נשוי לרוזה והיתה להם בת אחת, סורלה. את שתי המשפחות האלה הקדימה לקעקע האלה הסובייטית. האבות, חיים ויעקב, הוגלו על ידי שלטונות הכיבוש הסובייטי מעט לפני הפלישה הגרמנית ללטביה במבצע ברברוסה. סביר להניח שההגליה היתה קשורה למקצועם הקפיטליסטי כבנקאים וסוחרים. האחים ימותו בגולאג סובייטי במהלך המלחמה בלי שיידעו מה עלה בגורל משפחותיהם.

שתי המשפחות, נטולות האבות, נותרו בלייפאיה. עם כיבושה בידי הגרמנים נושלו מבתיהן והועברו לרחוב בו רוכזו בצפיפות יהודי העיר. בערב נר ראשון של חנוכה הטילו הגרמנים וסייעניהם הלטביים עוצר על בתי היהודים, כינסו את כל יושביהם בבית הסוהר לנשים בעיר ומשם הסיעו אותם (בעיקר זקנים, נשים וילדים. גברים יהודים כבר כמעט לא נותרו בלייפאיה) במשאיות אל חוף הים ליד כפר הדייגים שקדן (Skeden) בפרברי העיר. בחוף נצטוו הקרבנות להתפשט מבגדיהם ואז נלקחו בקבוצות קטנות אל שפת מחפורת גדולה. הם עמדו כשפניהם אל הים, נורו מגבם ונפלו פנימה.

בתמונה הראשונה העמיד הצלם כמה נשים לצילום קבוצתי. הראשונה מימין היא מיה מלכה אפשטיין, בתו של חיים. השנייה היא שכנתה נעמי ינקלביץ'. השלישית היא אישה מבוגרת בשם פרומה פורווי, הרביעית היא רוזה אפשטיין, אשתו של יעקב. מיה ונעמי אוחזות ידיים, כך גם פרומה ורוזה. כולן מישירות מבט למצלמה כפי שככל הנראה נתבקשו לעשות. לשמאלה של רוזה, נחבאת מאחוריה, עומדת סורלה אפשטיין בשמלה קטנה וכובע, ובמה שנראה כפעולה מופגנת כובשת את פניה בקרקע ומסרבת להביט אל העדשה.

במרכז בתמונה השנייה ניתן לראות את מיה אפשטיין יושבת ורועדת מקור לאחר שאולצה להתפשט מבגדיה. לימינה, בגבו למצלמה, אחיה מקס פושט את בגדיו. לשמאלה אם המשפחה, אמה, רוכנת אל הקרקע, ולפנים לה מתפשט ילד נוסף שפניו חתוכות מן התמונה, אולי אהרן צעיר בניה.
כעבור רגעים למן צילום התמונות לא נותר עוד איש מן המצולמים בחיים.

שתי תמונות. שתי משפחות יהודיות שנרמסו והתאיינו בין המגף הסובייטי למגף הנאצי.

על האנדרטה בחוף שקדן חקוק הפסוק ממגילת איכה "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ; הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי..."

חיים, אמה ומיה אפשטיין

יעקב ורוזה אפשטיין ומשאית שהיתה בבעלות המשפחה לפני המלחמה

האנדרטה בחוף שקדן