והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2023

מסע פורטוגלי: שבת בקשקאייש

פורטוגל מקבלת את פנינו במזג אוויר נפלא ובצבעים מתרוננים. מאז ומתמיד היתה פורטוגזית השפה האהובה עליי, ועכשיו, לרוב שמחתי, היא בכל מקום, עם הגייתה המתנגנת וצליליה המתוקים.
הפורטוגזים באים בכל צבעי הקשת, והכל יחד מזכיר לי מאד את ברזיל אהובתי, שבשעריה טרם באתי. אז לצורך העניין אני מדמיין לי כאן לעתים שאנחנו בברזיל, כי למה לא בעצם? אפילו האטלנטיקו אותו אטלנטיקו, כחול כחול, רוגש ואינסופי.
המרחק מהמלון שלנו בקשקאייש, פרבר נעים של ליסבון, לבית חב"ד המקומי הוא יותר מקילומטר, חלקו בעלייה - לא מרחק שאבא יוכל לצעוד ברגל בשבת. בבית המלון אין כיסא גלגלים, וגם טלפון של ז'ילבר, פקיד הקבלה המתוק שלנו, לבית חב"ד - לא מניב תוצאות בינתיים. נקווה לטוב.

בבוקר שישי אנו נוסעים לבית חב"ד דקשקאייש, שהוא אולי בית חב"ד המפואר ביותר שראיתי מעודי. רק הדלתות הכבדות, הכפולות; המנעולים הבלתי נגמרים, שערי הפלדה, גלאי המתכות והמאבטחים, מהדהדים לקח כואב מפיגוע הטרור הנורא בבית חב"ד במומבאי.

בלובי רחב הידיים מקבל את פנינו הרב אליהו, השליח המקומי. אמנם גדל בברוקלין, אבל כבר שלוש עשרה שנים הוא כאן, ובמהלכן הפך פטריוט פורטוגזי לכל דבר ועניין. הרב מתמלא התרגשות עצומה נוכח סיפור משפחתנו, מראה לנו בגאווה שורת ספרים עתיקים בויטרינה שבספריית הבית, אשר נדפסו בפורטוגל במאות ה-15 וה-16, ואף מצלם את אבא מעיין במהדורת סטנסיל של חמישה חומשי תורה שנדפסה במאה ה-15 בפארו, הלוא היא יעדנו הבא.

כמה שבועות לפני כן כתבתי כספר הפנים פוסט בזה הלשון: "היה לי ברור וידוע שיימצא במדינה לפחות בית חב"ד אחד, שניצור עמו קשר ונמצא בית חם בארץ רחוקה, ושאנשים זרים, שהם אחים גמורים, ידאגו לכל מחסורנו ויחושו לסעדנו". ניבאתי, ולא ידעתי כמה צדקתי. כעת מרים הרב אליהו טלפונים לכל העולם ואשתו כדי לסדר לנו כיסא גלגלים, ולבסוף גם מצליח. משפחה מבני הקהילה המקומית משאילה לנו כיסא, ובנם, נער מקסים וטוב מזג, אף עמל שעה ארוכה לחפש לנו גם את הכרית, כדי שלאבא יהיה אפילו עוד יותר נוח. "חזו חזו בניי חביביי".
למלון אנו חוזרים עם כיסא דנדש, וז'ילבר מחייך חיוך גדול ואומר "ידעתי שתסתדרו בסוף, אתם היהודים, להיכן שלא תגיעו - תמצאו שם בני משפחה. השבתי לו שלאושרי הוא צודק מאד
.

שבת בבית חב"ד. מעין עולם הבא. יהודים מישראל ומצרפת ומהולנד ומארה"ב ומאנגליה ומברזיל ומפורטוגל וממרוקו ומאיפה לא, מתפללים וסועדים ומכירים ומשוחחים ושרים ובצוותא חדא, ואני שב ונמלא הכרת הטוב למי שכל המפעל העצום הזה שלו וממנו, ר' מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' זיע"א, הרבי של כל עם ישראל.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה