והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2023

באים לסבא וסבתא: שמחה גדולה בשמיים

 

1. ביום האחרון שלנו בהולנד אנחנו מחליטים להקליל קצת מהמסע/משא המשפחתי ושטים במעבורת מהאי מארקן לכפר הדייגים פולנדם, שהוא בגדול חנות מזכרות אחת גדולה. עבדכם ושופינג לא חברים גדולים, ואחרי שאני משמיד כפיל בחנות חרסינה (מילולית ופיגורטיבית כאחד) שניים שלושה מגנטים של ציורי טחנות רוח בכחול נוגה - מסכימים כל הצדדים שעדיף לשחרר אותי לטייל קצת על המזח. אבא בחר להישאר בחדרו ולנוח, ואחר הצהריים יצא כמנהגו לקטוף פרחי בר בשדה שסביב טחנת הרוח, ממש מול הבית ששכרנו. שכנה חביבה שראתה אותו נאבק בידיים חשופות בקוצים (מבחינת אבא גם הפרחים הסגולים של קוצי הברקן הם פרחים לכל דבר ועניין) הזדרזה והביאה לו מזמרה ואז גם ליוותה אותו בחזרה לביתנו. לאות תודה הזמנו אותה לשבת איתנו בגינה לקפה ופירות. קוראים לה יאלה (וכן, היא בהחלט מודעת למשמעות הערבית של שמה).

יאלה היא ספיריטואליסטית מאד. אמנם גדלה כנוצריה פרוטסטנטית, אך לדבריה "מאמינה בכל הדתות במידה שווה". היא מתרגשת מאד מסיפור המסע שלנו בהולנד ואף מבקשת להצטלם עם אבא. אני משתף אותה בכאב שלא עוזב, על סבא וסבתא התלושים מחיים, שהובלו אלי מיתה משונה מבלי שידעו מה עלה זה בגורל זו ולהיפך, ומבלי שידעו מה יעלה בגורל ילדם הקט, והאם יהיו להם שם ושארית בארץ. יאלה מצדה בטוחה במיליון אחוז שסבא וסבתא צפו בנו מלמעלה, בבנם ובכלתם ובנכדיהם, ובניניהם בתמונות שעל הדגל, שבאו לבקרם בביתם - ושמחו שמחה גדולה בשמיים. 2. רין בוש, מבני דודינו ההולנדים, שגם יזם את כל עניין אבני הנגף - הכין לאבא הפתעה לטקס: צילום מסמך מקורי של עיריית אמסטרדם משנות ה-40, ובו פרטי הדיירים ברחוב מירהאוזנסטראאט 22 דירה 1 (בתמונה). סבא וסבתא הם הדיירים מספר 4 ו-5. בעמודה הימנית נכתב לאן עבר כל דייר לאחר שעזב את הדירה. בשורה של סבא כתוב "ווסטרבורק", מחנה הריכוז אליו נשלח, משל עבר דירה בכיף שלו לרוטרדם או הארלם או חרונינגן, ולא נעקר באבחה משדות חייו ונשלח לכלא מוקף גדרות תיל. השורה של סבתא, שנסה למקום מסתור, ריקה. תאריך הכניסה של סבא וסבתא לדירה הוא ממש כמה ימים לאחר חתונתם. דירה נעימה בבנין יפה ברחוב שקט ורגוע. לפני כמה ימים הסתובבנו, באדיבות הדיירת הנוכחית, בין חדריה, וחשבתי שלכל הפחות חוו בה סבא וסבתא ארבע שנים שמחות וטובות, לפני שרמס המגף השחור את הקן החמים שבנו יחדיו בעמל.

3. הולנד היתה טובה אלינו, שלוה ורוגעת וטובת מזג גם באמצע יולי. תושביה נעימים ומסבירי פנים ונופיה מרחיבי דעת. אבל על הכל הכל משוח דוק של כאב, על מה שהיה, ועל מה שיכול היה להיות אילו לא. עכשיו המסע ממשיך קדימה, אבל אחורה בזמן, לפורטוגל, שם נתחקה, אבא ואנכי, אחר שורשי משפחתנו, ובייחוד שורשי סבתי, משפחת ויירה, שהגיעה לאמסטרדם מפורטוגל בראשית המאה ה-17.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה