תשעה באב תשפ"א: הגאולה של עזרא

פעם גרתי בכותל לתקופה. כפשוטו ממש. ומעשה שהיה כך היה.

ישיבת האידרא, המתנשאת ממש מעל לרחבת הכותל, הלכה והתרוקנה עם השנים מתלמידיה. בצר לה, פנתה אלמנת הרב שלמה גורן, ראש הישיבה, לחברו הותיק הרב חיים דרוקמן, שהיה במקרה ראש הישיבה שלי, וביקשה ממנו לשלוח מישיבתו עתודת תלמידים מתחלפת כדי למלא את הספסלים הריקים.

וכך, בקבוצות קטנות ואחת לכמה חודשים, נשלחנו לישיבה לא לנו, לשירות מילואים מלהיב ועתיר צ'ופרים לרוב. ראשית, עברנו מיישוב קטן ונידח אל העיר הגדולה, ולא זו בלבד אלא היישר למרכז העניינים: העיר העתיקה והכותל המערבי. הקבוצה הקטנה תרמה לגיבוש ולאווירה, ודאי בהשוואה לישיבת האם שלנו על מאות תלמידיה. התור לטלפון התקצר פלאים, מה שוודאי שימח מאד הן אותנו והן אי אלו עלמות חן חסודות מעברו האחר של הקו. אבל הצ'ופר המשמעותי ביותר היה בגזרת המטבח, כי ממש כמו בצבא, גם תלמידי ישיבה צועדים בסופו של דבר על קיבתם. את המטבח התעשייתי והסתמי בישיבת האם החליפה סופר-מאמא טוניסאית מהאגדות, שהכירה לחך האשכנזים/משוכנזים שבינינו ריחות, גוונים וטעמים שכלל לא ידענו על קיומם, ולא זו אף זו, היתה גם אמונה על הכלל הבלתי כתוב המפורסם ביותר בתולדות הקולינריה המזרח תיכונית, שבכל יום שלישי יש קוסקוס. מה נאמר ומה נדבר, ברכת "פעמיים כי טוב" קיבלה תוקף רענן מאד בימים העליזים ההם.

באופן טבעי הפכה לנו רחבת הכותל לבית שני ומהר מאד התוודענו לדריה הקבועים - גלריה מרהיבת עין של טיפוסים נפלאים וצבעוניים מאד. כולם, כמובן, חצבו מהמקום הקדוש את מטה לחמם, אם בקיבוץ נדבות, אם בארגון מניינים לבר מצוות מעוטות משתתפים ואם במכירת מיני סגולות, קמיעות פתקים ותפילות.

והיה את עזרא. עזרא גר ברחבת הכותל, פשוטו כמשמעו. ממש אבן מאבניו. אולם בניגוד לשכניו הקפיד לא ליטול ולו אגורה שחוקה של צדקה. את לחמו הדל (עזרא היה צמחוני על גבול הסגפן) הוציא בעבודות דחק בישיבות הסמוכות, ולזכותו ייאמר שלא בחל בשום מלאכה. שטיפת כלים, כיבוד רצפה, פינוי זבל. כל מה שירוויח לו פרוטה מהירה וישחרר אותו בחזרה אל הכותל אהוב נפשו.

נעדר הצורך הכלכלי לאמץ לעצמו ארשת של ייסורים, הסתובב עזרא בכותל כחתן ביום חופתו, זורח ומחייך, שופר ענק ומסולסל בידו והוא תוקע בו באופן חופשי מאד כהנה וכהנה, ביום ובלילה. שופר זה כמו בריזה באוגוסט - כמה שיותר יותר טוב, הכריז פעם באוזניי ולחיזוק דבריו קינח בסט תשר"ת מהודר.
ונפשי נקשרה בעזרא לחבבו עד מאד, והוא מצדו הצמיד לי את הכינוי המפתיע "סניור".

בליל תשעה באב מצאתי את עזרא ישוב על רצפת הרחבה, עצום עיניים וממלמל בכוונה רבה, שופר הענק שלו תלוי על כתפו. ראיתי שאינו אוחז בספר קינות והצעתי לו את שלי. עזרא פינה לי קצת מקום על המרצפת שלו וחייך. לא תודה, אמר, אני לא אומר קינות. למה, שאלתי, אתה לא מתאבל על חורבן הבית? האמת שלא, השיב בכנות מפתיעה, אני אוהב חיות ולא בא לי טוב קרבנות. ובכלל, מה רע לנו פה בכותל תגיד לי? אנשים יש? תפילות יש? ספרי תורה יש? חשמל באוויר יש? אז מה אנחנו צריכים עכשיו כסף וזהב ותכלת וארגמן וקרבנות ומזבחות וכהנים ועניינים?

אז למה אתה פה על הרצפה מקונן, שאלתי. אני לא מקונן על בית המקדש של כולם, השיב עזרא, אני מקונן על הבית מקדש הפרטי שלי. יודע מה זה בית מקדש פרטי, סניור? זה הבית. האישה. אני בעוונות עדיין לא זכיתי להתחתן, אתה מבין? ואני כבר לא צעיר. אז על זה אני בוכה פה הלילה יחד עם כולם. בסוף הרי כל אחד כאן בוכה גם קצת על הצרות של עצמו, לא? העיקר, אם תשב ותצטער עם הציבור, בסוף גם הגאולה שלך תבוא על בטוח.

כמה שנים לאחר מכן הזדמנתי שוב לכותל בליל תשעה באב. בעודי מפלס דרכי ברחבה הצפופה שמעתי לפתע קריאת "סניור" מלאת עיזוז ומוכרת מאד ממש למרגלותיי. התרגשנו מאד לפגוש שוב איש את רעהו. עזרא כיבד קודם כל את המעמד בתרועה גדולה ואז הזמין אותי להצטופף על המרצפת שלו. תכיר, החווה כלפי אישה במטפחת בד עצומה שודאי היתה מספיקה לאוהל סיירים עם קצת עודף, זו שרה אשתי. שרה מצדה אחזה בספר קינות עצום ממדים וקוננה בעיניים עצומות ובקול רם מאד. מזל טוב עזרא, טפחתי על שכמו, אבל בעצם, אם התחתנת - מה יש לך לעשות פה? הגאולה שלך כבר הגיעה, לא?
תקשיב סניורינו, חייך עזרא, קודם כל שרה ואני נפגשנו לפני שנה בדיוק ממש כאן בקינות אז בעצם אנחנו חוגגים פה עכשיו את יום השנה שלנו. אמנם על הרצפה אבל העיקר שחוגגים, לא? וחוץ מזה, אם אני כבר נגאלתי - לא אשב להצטער עם הציבור? ככה יפה?

אבל הכי חשוב - עזרא הגניב מבט אל שרה לוודא שאינה שומעת ואז לחש לתוך אוזני - הכי חשוב זה שכתוב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, נכון? רק זה חסר לי לא להיות איתה פה הלילה. היא מנאמני הר הבית!
ואיך אתם מסתדרים עם השוני, שאלתי, מבליע חיוך גדול. עזוב אותך סניור, קרץ עזרא, זה צרות של עשירים זה. בשביל זה לוותר על הבית מקדש הפרטי שלי? יש לנו זמן, ברוך השם. מה הלחץ? כשיבוא המשיח נשבור ת'ראש.