והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 22 ביולי 2021

התורן

                                                                                                                         בתמונה, בלי קשר אבל קצת עם:  ,The Old Guitaristפאבלו פיקאסו

ההרכב בערב הבמה הפתוחה של הפאב הקיבוצי היה צעיר ובועט, יש שיאמרו בועט מדי. אבל המוסיקה היתה טובה והאווירה אפלולית ונעימה, כמו שאווירה בפאב ראוי לשמו צריכה להיות.

על הבמה שני גיטריסטים ארוכי שיער, מתופף שנראה לכל היותר בן כיתה י' וזמר שכנראה עישן קצת יותר מדי קטורת ולבונה לפני ההופעה. כחובב בס, ישר אני תר במבטי אחר הבסיסט, תר אבל לא מוצא. תעלומה, כי את הבס שלו אני דווקא שומע יופי, והוא אפילו מנגן לא רע בכלל.

בסוף החלטתי ללכת בעקבות הכבלים, שזו שיטה עתיקה אבל יעילה מאד, וככה אמנם מצאתי אותו לבסוף, בפינה אפלולית, הרחק מהבמה, רכון בישיבה על גיטרה בס כחולה, פשוטה. שיערו לבן ומקורזל. גילו, באומדן גס, איפשהו בין 60 ל-70 והוא לבוש בגדי עבודה כחולים של הקיבוץ.
ישר בלב אני קורא לו חיימק'ה.

חיימק'ה פורט על הבס ברצינות תהומית, לא מרים עיניים מהמיתרים. אני מניח שאחראי התורנויות במזכירות שיבץ את חיימק'ה בבוקר למפעל, אחר הצהריים לגיוסים של האבוקדו ובלילה לשבת בפינה אפלולית בפאב ולנגן בס, וחיימק'ה, כמו חיימק'ה, איפה שהאחראי תורנויות אומר לו ללכת הוא הולך. לא מתווכח. מה, הוא צריך צרות אחר כך כשיבקש מהמזכירות רכב לצאת עם האישה לקפה במול כנרת?

עוד שיר ועוד שיר. הזמר כנראה רק החל לנסוק על גלי השאכטה שלקח קודם (שמא הציע גם לחיימק'ה ונענה בשלילה מזועזעת?) ולא ממש נראה כמי שמתכוון להפסיק מתישהו. ואני, שכבר מזמן הסרתי מבטי מכל השאר, עוקב רק אחרי איש ההתיישבות העובדת אשר על הבס - רואה איך מדי פעם הוא לוקח פאוזה (רק היכן שאפשר, כמובן) מציץ בשעונו ומניד בראשו, ודאי חושב לעצמו כמה זה לא אחראי כלפי המשק מצד חבורת הפוחזים הזו לא לסיים כבר את ההופעה. תיכף חצות... הוא לא יודע מה עם שאר השייגעצים מהלהקה, אבל הוא בארבע וחצי בבוקר כבר צריך לקום לחליבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה