ברחוב
פיקוטה הצדדי בהוואנה ווייאחה שוכן בית הכנסת האורתודוקסי ״עדת ישראל״. אולם
התפילה פשוט למראה אך מרווח. לוח ה״יזכור״ מציג פטנט מעניין: שמות מתחלפים מתחת
לנרות החשמליים. תרמת? תקבל נר על שמך, אבל רק לתקופה. יבוא יהודי אחר ויתרום?
יוחלף שמך אחר כבוד. ספסלי העץ רחבים וצבועים חום, אבל ריקים ריקים. בתפילת ליל
שישי יש בקושי מניין גברים ועוד כמה מתפללות. על הבימה עומד הרב יעקב, גדל גוף
ומזוקן, ומריץ את התפילה במהירות השמורה למי שממילא אינו מבין מילה ממה שהוא אומר.
בסוף התפילה עוברים כולם לחדר הכינוסים הצמוד (שהוא גם עזרת הנשים) והרב יעקב מרביץ דרשה בספרדית. אני מגייס את כל יכולותיי הדלות בשפה כדי להבין את דבריו. קודם כל הוא מסביר למה הפרשה השנה היא ניצבין (דוברי ספרדית לא מבטאים מ״ם סופית) ולא ניצבין וילך - ״פורקה אל אניו אס מעובררררת״ - ואז הוא נפנה להסביר מהי מהותה של התורה שבעל פה. ״כי בלי התורה שבעל פה״, הוא מדגים לצאן מרעיתו, ״איך היינו יודעים שהתפילין צריכות להיות נגראס (שחורות) ולא בלנקאס (לבנות), קואדרדאס (מרובעות) ולא רדונדאס (עגולות) ומי מדבר בכלל על ההבדלים בין תפילין דה רררררש״י אי תפילין דה ררררבינו תן״. אני מסופק אם הנוכחים שמעו פעם על תפילין דררררש״י, ובטח על ררררבינו תן. אצל חלקם אני כבר מזהה פזילות נמרצות לכיוון החלות הריחניות שמתחבאות בביישנות מתחת לכיסוי. בסופו של דבר, בדיוק כשיהודי זקן אחד נופל שדוד ומתחיל לנחור לשמאלו, מבין הרב שהשעה דוחקת ומסיים בסקירת זמני התפילות לחגים הקרבים.
חשבתי לתומי שאחרי ברכת ״המוציא״ ניפרד לשלום, כי מאיפה יש לקהילה היהודית באי העני הזה די ממון כדי לכלכל חמישה עשר סועדים, אבל בעוד אנו נוגסים נגיסה ראשונה של ״המוציא״ מתחילות כמה נשים קשישות, בניצוחה של הרבנית יעקב, להוציא החוצה צלחות עמוסות. האוכל פשוט פשוט, פסטה ברוטב עגבניות ולצדה שתי קציצות דג (אני משער שקל יותר להשיג דג כשר מבשר כשר בהוואנה) אבל אלוהים עדי שערב לחכי יותר מכל מעדני עולם. בכמוסת זמן-מקום מבודדת בלב הוואנה, המוטרפת מחום ולחות ועוני ומוסיקה צועקת ברחובות ואינספור צ׳יקוס וצ׳יקאס שעטים עליך מכל כיוון ומנסים להוציא ממך את לחמם בכל דרך אפשרית - ישבנו, קבוצה של יהודים מקומיים ועוד כמה ישראלים משתאים, שותקים ואוכלים ומחייכים, ולרגע אחד מיוחד התחברנו בנימים היותר דקים עם כל אחינו בני ישראל דבכל אתר ואתר היושבים ואוכלים סעודת שבת בצוותא חדא.
בסוף התפילה עוברים כולם לחדר הכינוסים הצמוד (שהוא גם עזרת הנשים) והרב יעקב מרביץ דרשה בספרדית. אני מגייס את כל יכולותיי הדלות בשפה כדי להבין את דבריו. קודם כל הוא מסביר למה הפרשה השנה היא ניצבין (דוברי ספרדית לא מבטאים מ״ם סופית) ולא ניצבין וילך - ״פורקה אל אניו אס מעובררררת״ - ואז הוא נפנה להסביר מהי מהותה של התורה שבעל פה. ״כי בלי התורה שבעל פה״, הוא מדגים לצאן מרעיתו, ״איך היינו יודעים שהתפילין צריכות להיות נגראס (שחורות) ולא בלנקאס (לבנות), קואדרדאס (מרובעות) ולא רדונדאס (עגולות) ומי מדבר בכלל על ההבדלים בין תפילין דה רררררש״י אי תפילין דה ררררבינו תן״. אני מסופק אם הנוכחים שמעו פעם על תפילין דררררש״י, ובטח על ררררבינו תן. אצל חלקם אני כבר מזהה פזילות נמרצות לכיוון החלות הריחניות שמתחבאות בביישנות מתחת לכיסוי. בסופו של דבר, בדיוק כשיהודי זקן אחד נופל שדוד ומתחיל לנחור לשמאלו, מבין הרב שהשעה דוחקת ומסיים בסקירת זמני התפילות לחגים הקרבים.
חשבתי לתומי שאחרי ברכת ״המוציא״ ניפרד לשלום, כי מאיפה יש לקהילה היהודית באי העני הזה די ממון כדי לכלכל חמישה עשר סועדים, אבל בעוד אנו נוגסים נגיסה ראשונה של ״המוציא״ מתחילות כמה נשים קשישות, בניצוחה של הרבנית יעקב, להוציא החוצה צלחות עמוסות. האוכל פשוט פשוט, פסטה ברוטב עגבניות ולצדה שתי קציצות דג (אני משער שקל יותר להשיג דג כשר מבשר כשר בהוואנה) אבל אלוהים עדי שערב לחכי יותר מכל מעדני עולם. בכמוסת זמן-מקום מבודדת בלב הוואנה, המוטרפת מחום ולחות ועוני ומוסיקה צועקת ברחובות ואינספור צ׳יקוס וצ׳יקאס שעטים עליך מכל כיוון ומנסים להוציא ממך את לחמם בכל דרך אפשרית - ישבנו, קבוצה של יהודים מקומיים ועוד כמה ישראלים משתאים, שותקים ואוכלים ומחייכים, ולרגע אחד מיוחד התחברנו בנימים היותר דקים עם כל אחינו בני ישראל דבכל אתר ואתר היושבים ואוכלים סעודת שבת בצוותא חדא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה