הטיול שלנו לקובה: מכתב שביעי ואחרון

ילדים אהובים,

אחרי שבוע וקצת של מסעות בדרכים, קרן מפנקת אותנו ומוצאת דיל משתלם למלון יפה בקאיו קוקו ("קאיו" בספרדית: איון), בצפון מזרח קובה. המלונות בקאיו קוקו הם כמו בועה מבודדת. המציאות הקובנית אינה נכנסת לכאן. רוב התיירים מגיעים לכאן בטיסות ישירות מקנדה, סקוטלנד ובריטניה, שנוחתות מטר וחצי מהמלון, ורובם כלל אינם מכירים את המציאות המחוספסת שמחוץ לגבולות האי הקטן.

אנו מתפנקים כאן בחדר ענק עם נוף לים, ספא, בריכה גדולה וחוף נהדר עם חול לבן דק דק ומי טורקיז.

אחרי יומיים של פינוק אנו מחליטים שדי לנו וחוזרים לקובה האמיתית; נכנסים לפיג'ו השחורה שלנו ומתגלגלים בדרכים ארבע וחצי שעות לסנטה קלרה, עיר מיוחדת מאד עם היסטוריה עתיקה וחדשה כאחד. תהילה ראשונה קנתה סנטה קלרה לעצמה כאשר הפכה עיר מחוז חשובה בתקופה הקולוניאלית, ולתהילה שניה זכתה בזמן המהפכה, כאשר קרב מכריע בתחומיה הסתיים בניצחון מזהיר של צ'ה גווארה ושלוש מאות לוחמיו, שהביסו את 3000 חיילי באטיסטה אשר הגנו על העיר (רבים מהם עברו צד תוך כדי הקרבות). ניצחון המהפכנים בסנטה קלרה היה הקש ששבר את הגב של באטיסטה, אשר נמלט מקובה מיד לאחריו, מגיש לפידל קסטרו את הוואנה על מגש של כסף. כך, על אף שההערצה לה זוכה צ'ה שוברת שיאים בקובה כולה, בסנטה קלרה היא כבר מגיעה למעלת סגידה של ממש, כפי שאספר בהמשך.

אנו מתמקמים בקאסה יפה במיוחד, בית קולוניאלי הדור ומיוחד של ארכיטקט מקומי, איש מעט מחופף שמדבר סוג של אנגלית לא ברורה בעליל אבל אדיב ונחמד מאד. הגג הנהדר שלו מספק תצפית פנורמית על העיר כולה.

קרן עייפה ונרדמת מהר, אבל בי בוער חיידק השוטטות ואני יוצא לתור את העיר. הכיכר המרכזית של סנטה קלרה יפה ורחבה מאד. כהרגלי אני פוסע בעקבות המוסיקה ומוצא מועדון נהדר, ממש בשיפולי הכיכר. בפנים מנגנת להקה קובנית מופלאה, אולי הלהקה האותנטית ביותר שראיתי בקובה. טווח הגילאים של הנגנים מתפרס, לדעתי, על שבעה עשורים בערך, ויחד הם יוצרים הרמוניה מיוחדת ותוססת מאד. השירים הקצביים גוררים ריקודי סלסה סוערים על המדרכה הסמוכה. כל המוסיקאים, אגב, מנגנים בכל הכלים ומתחלפים זה עם זה בלי חשבון. וכשאחד מהקשישים מתעייף עולה מישהו מהקהל להחליף אותו. הופעה מיוחדת במינה.

למחרת בבוקר אנו מציצים מחלון החדר ומגלים שהקשיש ששמר אמש על דלתות הכנסייה שממול טובל כעת סמרטוט בשלולית סמוכה ומנקה באמצעותה את הפיג'ו שלנו. כך הלוך ושוב, מהשלולית אל הרכב, במתינות ובאורך רוח, בתנועות מדודות ומעגליות, מבריק הקשיש אינץ' אחרי אינץ'. בלי שהתבקש, כמובן, אבל לא נשלם לו בעין יפה? ודאי ששילמנו (כשטיילתי ברפובליקה הדומיניקנית, אגב, קשישים מקומיים לא היססו לבקש ממני טיפ רק בזכות העובדה שהם "שמרו לי על האוטו בזמן שהסתובבתי בעיר").

בשעות שלאחר מכן אנו עושים עסקת חבילה בין המציאות לסקרנות. עד שמשרדי חברת השכרת הרכב ייפתחו ואנשיה יוכלו להחליף את הבלמים הגמורים שלנו, נלך לספוג קצת צ'ה גווארה.

פסלים ואנדרטאות של צ'ה יש בסנטה קלרה כמו דוכני פיתה עם לאבנה במג'דל שמס, אבל מתחם מרכזי אחד מאגד בתוכו הן את האנדרטה המרכזית, הן את מוזיאון צ'ה והן את המוזוליאום, היכן שטמונות עצמותיו יחד עם עצמות חבריו לקבוצת הגרילה. זהו מתחם ענק, רם ונישא מעל העיר, כאשר גג המבנה הוא בעצם אסופת פסלים ותבליטים שמוקדשת כולה לגווארה (כולל פסל עצום ממדים המתנשא אל על ומציג את צ'ה חבוש יד, לאחר שנפצע בקרבות המהפכה. תחת הפסל מצוטטת אמרתו המפורסמת "hasta la victoria siempre": "עד לניצחון - תמיד") ואילו החלל שמתחת מחולק למוזיאון ולמוזוליאום. עשרות תלמידי בית ספר קטנטנים בתלבושת אחידה באים גם הם לספוג מן ה"אספיריטו דה קומנדנטה" ומנופפים לנו לשלום. על כרזת הענק מעל ראשיהם כתוב "fue una estrella quien te puso aqui": "היה זה כוכב שהביא אותך הנה".

מוזיאון צ'ה יפה ומושקע. חדריו גדולים ולבנים ועל הקירות תמונות ענק של גווארה בשחור ולבן, הכריזמה האדירה שלו חורכת את יריעות הקנבס; עם ובלי פידל, ברגעי מנוחה ובסערת הקרבות, לבד או מוקף בלוחמיו. ברבות מהתמונות מביטה אליו צעירה כחולת עיניים בהערצה עצומה. לאחר מכן תהפוך אשתו השנייה ואם ארבעה מחמשת ילדיו. ארונות התצוגה אוצרים בקרביהם כל חפץ או מסמך כלשהם שצ'ה נגע בהם או נזכר בהם אי פעם.

את התמונה בה צולם שבוי, אזוק ומושפל, בלה היגרה, בוליביה, כבר לא תלו הקובנים על הקיר אלא הדפיסו כגלויה קטנה והצניעו בארון תצוגה קטן, לצד תמונה נוספת של בקתת החמר העלובה בה הוצא להורג בידי חייל בוליביאני תאב נקם. הניגוד הזה, בין תמונות הענק על הקירות המציגות את צ'ה הבוטח, נוטף הכריזמה, מוקף במעריציו, מסתופף בחברת שועי עולם, לבין הגלויה המצהיבה ממנה נשקפת דמותו רזה, מושפלת מבט, מנוצחת - הוא אולי תמצית סיפורו הלא ייאמן של ארנסטו "צ'ה" גווארה, שהשלים את המהפכה בקובה כנגד כל הסיכויים, נגע בפסגות הגבוהות ביותר של חזונו המרקסיסטי, ואז נתקף שכרון גבהים ויצא לחולל מהפכות חדשות במדינות ענק באפריקה ובדרום אמריקה כשהוא חדור אמונה בכוחו לחולל אותן בעזרת עשרים לוחמים, עד שהתנפץ יחד עם חלומותיו ועם קומץ לוחמיו אל סלעי המציאות.

לצ'ה היו גם צדדים אפלים. הוא הוציא להורג בלי הנד עפעף מאות מאנשי באטיסטה ומתנגדי המהפכה. דבקותו ברעיונותיו המהפכניים לא ידעה גבולות ודרסה כל שיקול או אדם שעמדו בדרכם. הוא לא היסס, למשל, להיכנס בסובייטים קבל עם ועולם בעוד קובה אוכלת הלכה למעשה מכף ידם (מה שגרם לקסטרו, בלית ברירה, להעלות אותו על טיל ולהרחיק אותו מקובה) אבל הקובנים יסלחו לו על הכל. הערצתם לרופא הארגנטינאי שהעניק להם במו ידיו ותעוזתו את כבודם ואת חירותם אינה יודעת גבולות. עובדה אחת שרירה וברורה לכל מי שמבקר בקובה: צ'ה גווארה, מת כבר כמעט חמישים שנה, הוא המנהיג הנוכח והקיים ביותר באי, יותר מפידל וראול גם יחד.

חלל המוזוליאום שקט וקריר. אש תמיד בוערת במרכזו ומים מפכפכים בנחל מלאכותי הזורם בשיפוליו. כנראה רצו הקובנים להעניק לגווארה וללוחמיו מעט שלווה לפחות לאחר מותם. לאחר חצי דקה בחדר מטאטאת אותנו הסדרנית החוצה, לבל נהין לחלל את הקודש חלילה...

עם בלמים חדשים אנחנו מצפינים לעיר הקיט המתויירת וראדרו. בערב, במועדון הביטלס (בקובה נוטים חסד לביטלס בכלל ולג'ון לנון בפרט), אנו נהנים מהופעה של להקת רוק מקומית שבמשך שלוש שעות וחצי שרה את כל קלאסיקות הרוק האמריקאיות והבריטיות שניתן להעלות על הדעת. הצעירים הקובניים האלה מגישים את השירים באופן קולח וסוחף ובמקצועיות שלא היתה מביישת את המבצעים המקוריים (ומאידך היתה ודאי מהפכת את צ'ה בקברו במהירות 800 סל"ד).

למחרת, על הויה בלאנקה, הכביש היפה שמחבר בין וראדרו להוואנה ונמתח לאורך האוקיאנוס, מסתיימת ההרפתקאה הקובנית שלנו. בשדה התעופה "חוסה מרטי" כבר מחברים את הסמליוט הגדול של אירופלוט אל שרוול הנוסעים. הכנפיים הגדולות של האיירבוס 321 מתנצנצות תחת השמש הקריבית. עוד מעט קט תמריא ציפור הברזל הענקית הזו אל שמי הוואנה הנקיים מענן ותיקח אותנו הביתה, אליכם.

ועד אז, נשיקות חמות וגעגועים שכבר גודשים וזולגים מכל הכיוונים

מאתנו, קרן ואבא שבדרך הביתה.

עוד מעט מתראים!