ילדים אהובים
יום אחד לתוך הטיול
שלנו לקובה וכבר מצטברות להן חוויות רבות לשתף אתכם בהן.
כשהגענו לנמל התעופה
בן גוריון הוא כבר היה עמוס וגדוש באלפי נוסעים, רבים מהם חסידי ברסלב בדרך לאומן.
נדמה שהחסידים כבר הרגישו יותר את אווירת אומן-אומן-ראש-השנה ופחות את השעון, וכך
כל שתי דקות בערך נשמע ברמה קול נרגז במערכת הכריזה המבקש מנ-נח-נחמ-נחמן כזה או
נ-נח-נחמ-נחמן אחר להתאפס על עצמו ולהגיע מיד לטיסה שמחכה לו.
מטוס (ברוסית:
״סמליוט״) האיירבוס של אירופלוט, חברת התעופה הלאומית הרוסית, מרווח ומאובזר. על
מדי הדיילות והטייסים עוד רקום סמל הפטיש והמגל, אבל האמת היא שזה בערך כל מה
שנשאר מהגלגול הסובייטי של רוסיה. כשאנחנו יוצאים משדה התעופה הענק ״שרמטבו״ אל
מוסקבה, כדי ללון בה לפני טיסת ההמשך לקובה, אנו מגלים עיר מערבית לחלוטין, רוויה
בשלטי ענק מרצדים של סמסונג, בנטלי, רולקס ומרצדס.
הטיסה יום למחרת היא
טיסה ארוכה, טראנס אטלנטית, של יותר מ-12 שעות.
את הזמן אנחנו
מעבירים בשינה (במוסקבה ישנו פחות מארבע שעות) בצפיה בסרטים ובקריאה על ההיסטוריה
הצבעונית של קובה, שעוד אכתוב לכם רבות אודותיה.
מעל לאיי הקיז (בהם
ביקרנו פעם, זוכרים?) מתחיל הסמליוט הגדול לצודד כנפיים ולהנמיך, והנה כבר נגלים
לעינינו המישורים הירוקים של קובה, ״פנינת האנטיליים״.
שדה התעופה של הוואנה
אדום כולו, כיאה למדינת מהפכה, אבל לא ממוזג בעליל. תוסיפו לזה את השעתיים (!) בהן
חיכינו למזוודות שלנו עד שיואילו בטובן לצוץ על המסוע ותקבלו חווייה מפוקפקת למדי.
אין מה לומר, נכנסנו ברגל ימין ל״זמן קובה״ שבו כלום לא בוער ואף אחד לא ממהר. מה
שלא יקרה היום - יקרה מנייאנה (מחר). פאסיינסיאה, מי אמיגו. סבלנות, חבר.
אדון הרננדז לוקח
אותנו במונית הסינית הצהובה שלו משדה התעופה לקאסה (בית מארח) שלנו. בקובה אין
מספיק מלונות לארח את התיירים הרבים, לכן מנפיקה הממשלה אישורים לאזרחים מסוימים
לארח תיירים בביתם הפרטי, בהסדר שנקרה כאן ״קאסה פרטיקולר״.
בדרך מסביר לי הרננדז
על המכוניות שנוסעות על כבישי קובה ומחייבות הסבר קצר בנפרד.
עד לשנות החמישים
היתה קובה בעלת ברית נאמנה של אמריקה, בהסדר שהיה נוח מאד לשני הצדדים. האמריקאים
שמרו על האינטרסים שלהם באי ששומר על ישבנם הדרומי, ומנגד הדיקטטורים הקובניים
ריפדו היטב את ישבניהם הפרטיים באמצעות שוד שיטתי של העם הקובני (בחסות אמריקאית,
כמובן).
בסוף שנות החמישים
אירעה בקובה מהפיכה שעוד אכתוב לכם רבות אודותיה. השלטון החדש הפנה עורף לאמריקה
השנואה, אויבת האנשים הפשוטים, וחבר ליריבתה המושבעת, ברית המועצות. אמריקה בתגובה
בחרה להכות בקובנים היכן שכואב והטילה על קובה אמברגו, מצור כלכלי אימתני, שנמשך
מאז ועד היום. כתוצאה מכך, רוב המכוניות שנעות היום בכבישי קובה הן או לאדות
רוסיות מכוערות מתקופת השלטון הסובייטי או מכוניות אמריקאיות משנות החמישים, כאלה
שכבר היו בקובה לפני שהמהפכנים תפסו בה את השלטון. העובדה שאלה גם אלה עוד נוסעות
על הכבישים כאילו אין מחר היא לא פחות מנס מוטורי. הקובנים למדו איך להשאיר את
המכוניות הקשישות האלה בחיים, ועוד בלי חלק חילוף אחד לרפואה. מכוניות בנות שישים!
זיהום האוויר אמנם נורא, אבל הקלאסה בשמיים. כמו לחיות בתוך תפאורה של סרט אולדי
מהפיפטיז. חלקן פשוט יפהפיות אמיתיות. ג׳ונג׳ון היה עף לעננים מהפנינים הממונעות
שאפשר לראות כאן בכל פינת רחוב.
כעת אני יושב וכותב
לכם בבר ב״הוואנה וויאחה״, הוואנה העתיקה, שותה דאקירי ״המינגוויי״ (הקובנים
מעריצים את הסופר האמריקאי המפורסם שהתאהב בארצם) ומאזין ללהקה מקומית קלאסית, כזו
עם שני גיטריסטים, מתופף על בונגוס, נגן קונטרה בס (שלדעתי עבר בכיף את התשעים)
ועוד שניים-שלושה שמקרקשים בכלי הקשה שונים ומשונים. בינתיים אני הצופה היחיד, ואת הרצף היפהפה של שירי
״בואנה ויסטה סושיאל קלאב״ הקובניים הם קוטעים לכבודי עם ביצוע הוואנה-סטייל של
״הוטל קליפורניה״ ו״עשיתי זאת בדרכי״ של פרנק סינטרה. אחד מהם, משקשק במראקאס,
קורץ לי ומחווה לי בראשו ״זה בשבילך״. אחר כך ילחש לי באוזן באנגלית שבורה ״תשמע,
זה אמנם אמריקאי, אין מה לעשות, אבל זה בכל זאת מאד יפה״.
מאוחר יותר אכתוב לכם
על הוואנה המטריפה והמטורפת ועל חוויותינו המסעירות ברחובותיה. ובינתיים, נשיקות
וגעגועים מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה