בין יום הזכרון ליום העצמאות, אולי מן הזמנים
המיוחדים ביותר בהווייה הישראלית.
אני מביט בילדיי רוקדים בחזרה הגנרלית במושב פורח
בגולן. עשרות עשרות ילדים בכחול ולבן, מניפים דגלים, עיניהם נוצצות, שרים במלוא
גרונם. מביט וחושב על יואב יקיר.
ארבעים וחצי שנים קודם. הגולן מופגז ומפויח.
שרידי חטיבה 188 אומצים לעצור את הנחילים הסוריים בניסיון הירואי, חסר סיכוי.
למחלקה של סגן יואב יקיר, מ"מ בגדוד "סער" של החטיבה, לא נשארה עוד
תחמושת כבדה בטנקים, לאחר שהשמידה עשרות טנקי אויב. יואב מביט בטורי השריון
בירוק-צהוב שוטפים את הרמה ולא יודע מה עוד ביכולתו לעשות. בצר לו הוא עולה על אחד
הטנקים ופותח בירי מקלע לעבר הטור הסורי. ירי לא אפקטיבי, כמובן. מקלעים לא עוצרים
טנקים. אבל יואב לא יכול היה לשבת תחתיו. ירי הנותבים חושף את יואב לכוונות ראיית
הלילה הסוריות. מקלען של משחית טנקים SU-100 מאכן
אותו, חשוף בצריח, ויורה צרור מדויק. יואב נהרג במקום.
מי יגלה עפר מעיניך, יואב יקיר? לו רק היית קם
ורואה את הגולן עליו הגנת בחירוף נפש, עד הכדור האחרון, כפשוטו - אז שחור ומעשן,
היום ירוק ומשגשג ומלא שחוק ילדים.
הן במותך ציווית לו חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה