והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 30 באפריל 2014

יום השואה תשע"ד: "האנשים"



כשדעאל, אחי הצעיר, כותב על האנשים הנעלמים מהבתים, אני יודע שהוא כותב על סבא שלנו, אורי.

כשהוא כותב על האנשים הנעלמים מהחשמליות, אני יודע שהוא כותב על סבתא שלנו, שרה.

כשהוא כותב על האנשים שהוחבאו, האנשים הדגים שהוצאו מהמים ונשמטו חזרה, אני יודע שהוא כותב על אבינו, שמשקל קברם הבלתי נראה של הוריו השרופים מרסק את עצמות כתפיו במשך כל חייו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה