הבן של נאפו

התמונה הזו לא עוזבת אותי.

ברשת עולים עוד ועוד סרטונים ושירים של האדם המיוחד שהיה אביתר "נאפו" בורובסקי, והכאב נוכח התמונה הולך ונערם, מחניק את הגרון וממעך את הלב.
כל ילד צריך אבא, אבל איזה אבא הילד הזה איבד. אבא שהוא סוג של ילד בעצמו. נשמה של ילד בגוף של אבא. כמה אושר ודאי הסב לילדיו. כמה שמחה. כמה עונג. הבור שנפער בנפשם לא יתמלא עוד עולמית.

על קיר הפייסבוק שלי כותב שכן מיצהר ״ליווינו אותך באש, אביתר. ההרים שמולם נרצחת יבערו״ ואני נמלא ייאוש.
אי שם, בכפר ליד תפוח, אולי יושב עכשיו ילד פלסטיני ורואה את אביו שב הביתה מרוסק, לאחר שמטע הזיתים שלו, גאוותו ומטה לחמו, היה לאפר. תמונת האב המושפל ודאי לא תימחה עוד מזכרונו. קרוב לודאי אף תנביט זרע חדש של זעם ושנאה. אולי הסכין מן המערכה הראשונה של הסיבוב הבא הונחה באותו רגע ממש על השולחן.

אני נמלא ייאוש, כי באופק לא נראה דבר שיוכל להקהות את הכאב הנורא העולה מן התמונה הזו.
העולם לא יעצור ממנהגו. עוד ועוד ילדים יחבקו את הוריהם המתים. עוד ועוד הורים יחבקו את ילדיהם המתים. כל מי שמדמיין כאן תמונת ניצחון משלה את עצמו ואת סובביו. גם הצבא החזק בעולם לא מסוגל לאתר כל נער נתון עם סכין מתחת לחולצה.

מתי כבר יהיה לנו את האומץ לחדול את המעגל הארור הלוכד אותנו שוב ושוב בסחרורו? מתי כבר נכיר בעומק הקללה שהסכסוך המיט על הארץ הזו? איזו קדושה עוד נותרה בכלל באדמה ההיא, אכולת השנאה והנקם?

מימין זועקים כיצד ניתן להשוות בין רוצחים לנרצחים. משמאל קובלים כיצד ניתן להשוות בין כובשים לנכבשים. אבל בשדה הראיה שלי יש רק ילדים רכים, משני הצדדים, ניצבים בתוך עיגולים הולכים וקטנים של אושר, של תום ילדות.

מעל ראשם כבר מתחשרים, שחורים וכבדים, ענני הזעם.

ואנחנו עומדים מנגד.