והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 18 ביולי 2013

הרב יעקב יוסף ז"ל

הרב יעקב יוסף הלך לעולמו.

ממש כאביו לפניו, גם הרב יעקב היה אדם מורכב. ההסכמה שנתן לרב-העֶכֶר תורת המלך זעזעה אותי עמוקות. מה ליהדות המזרח ולספסרי השנאה מיצהר?

ואולם כנגד זה עמידתו בגאון כנגד גזעני סלונים השפלים בפרשת בית הספר בעמנואל מילאה אותי תקווה וגאווה. "הלוא שפכו את דמן", נזכרתי אמש בדמותו, מדבר בשקט תקיף אל משלחת העסקנים החרדה שהתפתלה מולו, "שפכו את דמן ועכשיו צריך לעשות תיקון". אביו, אריה שואג בימים כתיקונם, שתק כדג כנגד אלה ששפכו את דם בנות בוחריו בחוצות קריה, ולא בכדי. הרב עובדיה הוא אולי פוסק ענק אבל גם פוליטיקאי לא קטן. בנו, כנגד זה, לא עשה חשבון לאיש ועמד יחידי בפרץ.

קראתי שלפני מותו ביקש שלא יילכו עוד בדרך זו ולא יפנו לערכאות בעניינים חרדיים פנימיים. אולי היה זה הרצון לפייס את אביו בטרם ימות, אולם אני אזכור אותו עומד בגאון כנגד הגל העכור ההוא בקיץ תש"ע, אוסף במו ידיו מן העפר את כבודן הרמוס של בנות ישראל זכות שלא חטאו לאיש.

במקום שלא נמצאו אנשים - היה איש. תנצב"ה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה