הרב אהוד ברזילי, "הרב אהוד", או פשוט "הַרַבֵהוּד", היה
הר"מ של השיעור שלי בשנה השניה של ישיבת ההסדר.
שיעוריו, ובייחוד שיעורי המחשבה שלו, הפכו מהר
מאד לשם דבר, וקבוצת מעריצים קנאית ומסורה, בעלת קודים פנימיים וגאוות יחידה
בשמיים, התאגדה סביבו.
באופן אישי לא השתתפתי בשיעוריו, אך נפשי נקשרה
בו לאהבה אותו עד מאד. יצא לכם להכיר אנשים שכל הווייתם היא טוּב מזוקק? הרב אהוד היה אדם כזה. טוב ושמחה נבעו מתוכו כמעיין שופע
ואורם קרן למרחוק. לא רק פיו חייך כל הזמן, אלא גם עיניו ופניו ודיבורו וקִשבו
ותנועותיו והליכתו ומילותיו ושתיקתו.
"ראיתי בני עליה והן מועטין". מתי מעט
כמוהו פגשתי בימי חלדי.
לפני כמה שנים חלה במחלה קשה, אכזרית, ואנכי לא
ידעתי. לאחר ייסורים ארוכים וקשים נתבקש בשבוע שעבר לבית עולמו, והוא רק בן ארבעים
ותשע. הבשורה על פטירתו הכתה אותי בהלם. עצב גדול ירד עלי ועטפני כשמיכה שחורה.
נוח בשלום, הרב אהוד. איש יקר ומתוק. כור גרעיני של שמחה וטוב לב.
תודה על שהקרנת מהווייתך גם עלי. תודה על שנגעת
בנשמתי.
אזכור אותך כל חיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה