בוא הביתה, איש ציפור (חלק שני)

מסע אמריקאי 2009-2011. חלקי רגעים, רסיסי דמויות, שברי משפטים. חלק שני.

ההומלסים. בכל מקום. שוכבים בצדי המדרכות כמו גוזלים שלא הצליחו לעוף. עומדים בצדי הרמזורים עם שלטים מקרטון שאיש לא באמת טורח לקרוא. נלחמים את מלחמת ההישרדות שלהם יום יום, בתוך אומה שמקדשת למעלה ראש את ההצלחה החומרית ובחלקה הגדול בזה מעומק לבה לחסרי המזל האומללים הללו, שנותרו, נדהמים ונטושים, הרחק מאחור.

הצעיר הענק, גלוח הראש ועתיר הפירסינגים שעצר ביַארְד סֵייל שערכנו על הדשא בקדמת הבית, בחן ארוכות שני סכיני סטייקים אימתניות, תוך כדי הפגנת מיני תנועות השחזה, נעיצה ושיסוף שלא הותירו מקום רב לדימיון, ואז - בדיוק שכבר התחלתי לדמיין לעצמי כיצד אני הולך לככב בהרצאות של קב"ט הסוכנות על השליח מבולטימור ששבר כל שיא אפשרי של שלומיאליות ואשכרה מכר לרוצח הניאו-נאצי שלו את כלי הרצח בטרם שוסף כאגג ברחובה של עיר (קריאות תדהמה בקהל) - פתח את פיו ואמר: "אז תגידי, כמה עולות הסכינימים?".

אריק ומליסה, זוג הנוודים הצעירים שפגשתי על הבר בהומסטד, דרום פלורידה. היא מפורטלנד, אורגון. הוא ממילווקי. יחד הם חורשים את ארצות הברית. אין להם גרוש על העכוז, פשוטו כמשמעו, והם מתקיימים מאויר ואהבה. נוסעים בטרמפים, ישנים בשקי שינה על גגות של חנויות כל-בו, ניזונים מירקות ומוצרי מזון אחרים שבעלי חנויות מוציאים החוצה בסוף היום. לפני כמה ימים מישהו גנב להם את השק"שים והאוהל - פחות או יותר רכושם היחיד - כשהלכו בוקר אחד לחפש ברז מים, אבל הם לא מתלוננים. הם בדרך לאיזה פסטיבל ריינבו ושם כבר יעזרו להם להתארגן על חדשים. ולא, לא תודה. הם לא רוצים לקחת ממני אפילו דולר. רק לתת לי חיבוק, אם אפשר. אפשר. בטח שאפשר.

בוב, החוקר האדיב מהרשות לאינווסטיגיישן של המשהו שדפק על דלתי ותיחקר אותי במשך שעה תמימה על שכן שלי, יהודי צעיר שבקושי הכרתי ושגר בדירה מתחתינו אולי חצי שנה (עד שהקפיצות של הילדים - בדגש על ההתמכרות של נעמה ל"צַ'ייְנִיז גָ'אמְפּ רוֹפּ", הגרסה המקומית לגומי קפיצה - גרמו לו לנוס משם על נפשו). האם חשתי בפעילות חריגה? האם השתמש ביותר מרכב אחד? האם ידוע לי על פעולות פיננסיות שביצע מעבר לים? האם ראיתי אותו מתרועע עם אנשים חשודים שאינם מכאן? מה ידוע לי על סדר היום שלו? האם עסק במסחר של מידע וחלקי חומרה מהבית? האם החזיק בדרכון זר אחד או יותר? ואז, בסוף התשאול, כשביקשתי וקיבלתי רשות לשאול האם אמנם היינו שכנים של ארכי-פושע בינלאומי שהתחפש ליהודי - די חנון, האמת - מפייקסוויל, והאם הוא עדין בגדר נמלט או שהוא כבר בחזקת ישן-עם-הדגים באיזו ביצה בלואיזיאנה, ענה האינווסטיגיישן בשיא הטבעיות "הו, לא. מה פתאום. הוא פשוט הגיש מועמדות כעורך-דין לאיזו משרה ממשלתית בוושינגטון".

הפסקת הצהריים הקסומה ההיא באחת מכיתות בית הספר, היכן שכמה תלמידים ותלמידות החליטו, כמעט ספונטנית, לארגן חוג ריקודי עם בהדרכת אחת האמהות, ישראלית לשעבר. ציוד הגברה שאורגן במהירות מנגן קלאסיקות ריקוד, מ"יש לנו תיש" ועד "הכל פתוח", והילדים המתוקים מדבש הללו, במין טבעיות בטוחה בעצמה שמעולם לא ראיתי אצל תלמידי תיכון, מחייכים מאוזן לאוזן ונותנים יד ביד ורוקדים במעין מגושמות עדינה, ועל פניהם נהרה.

לעמוד באישון ליל על מרפסת ביתי, לשמוע את מוסיקת הג'אז המתנגנת בשקט לאורך כל הלילה בתחנת הדלק הסמוכה. מדי פעם קורע הד של צופר רם את הדממה. רכבת משא חולפת? אוניה שהגיעה הביתה? להביט כמהופנט בשלג היורד ללא הפוגה ונערם לכדי שמיכה עבה ולבנה המכסה את הכל, ולדעת שמחר לא הולכים לעבודה ונשארים בבית.

לעבור את הבדיקה הבטחונית האחרונה ולהגיע אל שער העליה של טיסת הלילה לתל אביב. לראות את הבּוֹרְדִינְג גֵייט היחיד בשדה התעופה הענק של פילדלפיה שבו כולם יושבים במעגלים על הרצפה (!) בלי אוזניות של פלאפון או אייפוד באוזניים (!!) ואשכרה מדברים זה עם זה (!!!) ואפילו צוחקים בקול רם (!!!!) ולדעת שגיאוגרפית זו אולי עוד אמריקה, אבל זהו. הגענו הביתה.