לפני הכל, חובה מוסרית... יברך אלוהים את הג'י.פי.אס (או בלשוננו,
הגָ'אפְּס). יברך אלוהים את הקרוז קונטרול. אמן.
הנה כי כן, חברים, בזמן שאנו, אנשי מדעי הרוח, מתענגים לנו על
לופים פילוסופיים הרי גורל, כמו מה קדם למי, הצ'ופצ'יק, הקומקום או בכלל החומר
ההיולי – יושבים להם שכנינו המהנדסים במדגרות חנונים נבחרות ואשכרה ממציאים המצאות
שיש בהן ממש, ולא עוד אלא שהנן נפלאות ביותר (מבלי שיש לי, כמובן, איזה קוצו של
שמץ - במקרה של הג'אפס, למשל - כיצד הן עובדות מלכתחילה). יבורכו, אם כן, גם
כל הנֶרְדים והגיקים מהפקולטות להנדסה בכל מילי דמיטב, ולו רק היה לי תקציב מספיק
- כבר הייתי מצ'פר כל אחד ואחת מהם באלבום מדבקות של מלחמת הכוכבים ובסט מהודר של
"מבוכים ודרקונים" חינם אין כסף.
ולאחר שזה נאמר, יברך אלוהים גם את הדי.וי.די לרכב. 80 דולר
ב"טארגט", שני מסכים פשוטים, חיבור למצת, ופתאום, בלחיצת כפתור, הילדים
פשוט נאלמים-נעלמים אי שם מאחורי הרכב ואנחנו חוזרים להיות זוג צעיר ונטול דאגות.
ייאמר בכנות, כי יש כאן על כל פנים גם סוג של מחיר שצריך לשלם, מאחר ואי אפשר
להאזין למוסיקה מקדימה כשמאחור מתנגן לו סרט. בכל זאת, חברים, מיניוואן (ובהזדמנות
זו, יברך אלוהים גם את המיניוואן) איננו אוטובוס. היוצא מכל הנ"ל, שנגזר
עלינו מיניה וביה להאזין שעות על גבי שעות לפסקולים מאתגרים מגזרת הגיל הרך. דרדסים,
למשל.
לפני הכל, מי היה מאמין, שאותם יצורים כחולים, חד מיניים (דרדסית,
אם לא ידעתם, התחילה בכלל בתור מושתלת של גרגמל) וחשודים על הקומוניזם, שריתקו
אותי למסך השחור-לבן של סבי ז"ל (ועל הדרך - אבוי - גם לתנור הגז האימתני
שלו) אי שם בשלהי 1985 - ישובו, כבחזון העצמות היבשות של יחזקאל, וירקמו עור,
גידים, זנבות וחיים לנגד עיניי במסך LCD קטנטן במושב האחורי של רכבי הגומא את ערבותיה של צפון אמריקה
ב-2010?
אך לא זו אף זו, כי ההאזנה הכפויה למי-יודע-כמה פרקים ברצף הצליחה
להעלות בי אי אלו תהיות ומחשבות עדיהן כלל לא הגעתי בשנות השמונים העליזות, כמו
למשל בדבר האלמנט הנוגע ללב במערכת היחסים שבין גרגמל (הערירי, כידוע) לחתחתול, או
מאין הגיע אותו גרגמל עצמו לתובנה לפיה הדרדסים טעימים כל כך אם מעולם לא עלה לאל
ידו לאכול ולו דרדס ארור אחד, או למה לכל השדים פה-גדול מדבר על עצמו בגוף שלישי.
אכן, הרהורים כבדי משקל ותשובות אין, אבל חליק - העיקר שהילדים מבסוטים.
ועכשיו נדבר על הפסקול שלנו, הנהגים, בנסיעות האינסופיות האלה,
הבלוז ריידז של כביש I-95, כשנערת הג'אפס אומרת לך בנונשלנטיות משפטים מגונים בעליל, כמו
"סע 543 מייל קדימה".
הרדיו.
כן, כן... האמריקאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה