לפני ארבעים וארבע שנים בדיוק, ערב פסח תשכ"ח, שכרה קבוצת רבנים ואנשי רוח בראשות משה לוינגר את מלון פארק בחברון "רק לפסח". בליל בסדר שערכו בעיר התארחו קציני צבא ואנשי המנהל האזרחי, ומפה לשם שב לו ריח הגאולה המשכר של 1967 ונישא באויר הקריר. כשנגמר החג והחברים (הו, ההפתעה) רצו להישאר עוד קצת, נעתרה להם הממשלה והסכימה לבחון הקמת יישוב יהודי מעל לעיר. ובעוד קוי המתאר של קרית ארבע הולכים ומשורטטים, נטו שריה - ובראשם יגאל אלון, שהפך לוביסט נלהב של החברונאים החדשים - לאפשר לאחרונים להישאר בבנין המושל עד לבניית השכונה הראשונה בתחומי העיר החדשה.
אבל המתנחלים רצו כמובן גם וגם, וכדרכם בקודש קבעו בינתיים עוד עובדה ועוד עובדה בלב חברון. ראש הממשלה אשכול צוטט אז במין אבחנה נבואית שכוחה יפה עד היום: "המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים וכך העמידו את כולנו לפני עובדה. לא טוב, אבל כך קרה. הפיכת ההתנהגות הזאת לשיטה, בכל עניין, קטן כגדול, תערער את עצם סמכות של הממשל אם לא למעלה מזה", קבע. "אם לא למעלה מזה". אינני יודע אם אשכול בחר במתכוון בניסוח מעודן או שפשוט היה נאיבי כמו רוב השרים שלו.
לעתים די קרובות, כמו אחרי השבוע האחרון למשל, אני תוהה מה עבר בראשו של יגאל אלון, איש תנועת העבודה, כשאיפשר לחבורה ההיא של לוינגר, עם המבט הזורח בעיניים, להקים דה-פקטו יישוב יהודי בלב העיר הפלסטינית השניה בגודלה ביהודה ושומרון. היו שאמרו כי היתה זו תוצאה של תחרות סמויה בינו לבין משה דיין סביב מינוף פירות הנצחון של מלחמת ששת הימים. אני עצמי סבור כי אלון נפל, כמו רבים וטובים סביבו, בקסמי האשליה המשכרת והמשקרת של תוצאות המלחמה. כך או כך, אין לי ספק כי לו היה קם לתחיה ורואה את פירות מעשיו - היה רץ חזרה לקברו, מתחפר בו עמוק עמוק, ואז מתהפך בתוכו בקצב סל"דים של מנוע סילון.
ארבעים וארבע שנים אחרי, ערב פסח תשע"ב, ובחברון עולם כמנהגו נוהג. מאה אלף דולר קיבל רק המתווך בעסקת "בית המכפלה", לפי הפרסומים בתקשורת, ולנו נותר רק לנחש כמה שמו המתנחלים על הבית עצמו. מאיפה הכסף? אין לי מושג, אבל איכשהו יש לי תחושה שבכתובת ממנה נשלח הצ'ק לא נחתו מעולם מעטפות חומות עם משולש אדום. אני מביט בעיני המתנחלים המפונים אחרי שסיימו לקלל את אמותיהם, נשותיהם ובתיהם של קציני ושוטרי המדינה שלהם, ומזהה בהן כאב אמיתי. לשיטתם, הם אשכרה הפסידו בית במערכה הגדולה על העיר. ונניח לרגע, אני תוהה ביני לביני, שהיו מצליחים להחזיק את הבנין הספציפי הזה (כפי שודאי יקרה ממילא בעתיד הקרוב) - מה השלב הבא בתכנית? לקנות את כל העיר, בית אחרי בית? לייהד עיר של מאתיים אלף פלסטינים? האם זהו החזון שמוביל את האנשים הללו?
ב"ארץ המתנחלים" עוכרת השלווה של חיים יבין מצולמים בניה של משפחה פלסטינית מתל רומידה, שאיתרע מזלם להגריל את המרזל-בויז בתור שכנים ומאז הם חיים בכלוב פשוטו כמשמעו. רשתות ברזל סוגרות על ביתם מכל הכיוונים כדי לנסות ולסכל (בהצלחה חלקית מאד) את מדיניות העינוי-פינוי של שכניהם. על רקע המכלאה האנושית הזו מראיין יבין תושבת נינוחה מן השכונה היהודית שעל התל. "יודע איך אנחנו קוראים לחלונות שמשקיפים על העיר הערבית?", היא שואלת ומיד עונה, "חלונות מוטיבציה. הנוף שנשקף מהם מזכיר לנו את המלאכה שעלינו לגמור". על פניה נשמעת הפנינה הזו כבבואה של הדמות ההזויה שהנפיקה אותה ותו לא, אבל אם בוחנים את המגמה העקבית של אנשי היישוב היהודי בחברון בענייני נדל"ן - כלל לא מן הנמנע כי יש בקרבם לא מעטים שהחזון הזה מדריך את צעדיהם באופן מעשי מאד.
קניית בתים בשטח H2 בעיר (זה הסובב את היישוב היהודי בה, על שלוחותיו השונות והמתרבות) היא משימה פשוטה בהרבה ממה שנראה, אגב. אף משפחה פלסטינית לא צריכה להזמין חברת הובלה בתום המכירה, וזאת מהסיבה הפשוטה שהבתים הללו עומדים ריקים כבר שנים. איש כמובן לא העלה את יושביהם על משאיות או משהו כזה. חלילה. זה הלוא צעד לא מוסרי ולא יהודי. הפלסטינים פשוט נושלו מהם בשיטת הסלאמי הישנה והטובה של מתנחלי חברון, שעובדת יופי כבר שנים רבות על עשרות אלפי תושבי העיר שנשברו ועזבו את בתיהם נוכח הפעילות הצבאית התמידית, סגירת צירי התנועה הראשיים לתנועה פלסטינית, סגירתם דה-פקטו של השוק העירוני המרכזי ושל מרכז העיר על מאות החנויות שפעלו בו, תפיסת בתיהם לצורך מיקום עמדות שולטות ועוד כהנה וכהנה תופעות שוליות על זה הדרך. נו ביגי. כל אלו הן אמנם פעולות הכרחיות לשמירה על בטחון יהודי העיר, אין חולק. וכל כך למה? כי למרבה התדהמה התברר, שהפלסטינים לא נפלו מאוהבים על כתפי שכניהם החדשים, והרצחניים שבהם אף ניסו ומנסים לפגוע בהם ובילדיהם בכל הזדמנות. מי למען השם יכול היה לשער דבר כזה מראש? אולי באמת צריך להקים שכונות יהודיות נוספות, בלב, נניח, קלקיליה, טולכרם או ג'נין, כדי לבדוק אם זהו אשכרה המצב בכללי או שחברון היא סתם סרבנית דו-קיום לא מייצגת.
ארבעים וארבע שנים, ואיש לא חושב אפילו לעצור את האיוולת וחוסר התוחלת הגלומות בעצם הרעיון של התיישבות יהודית דווקאית בלב עיר פלסטינית צפופה. מספרים שרבין שקל לפנות את המתנחלים מן העיר אחרי טבח גולדשטיין, אבל חזר בו ברגע האחרון ובכך הותיר את הקללה הרובצת על עיר האבות על כנה. קללה, כי כל ההשתטחויות והמערות שבעולם לא שוות את המחיר המוסרי שהעיר הזו גובה מאתנו; את העוול היומיומי שנעשה בתחומיה לאנשים חיים מאד בשמם של מצבות וקברים; את המתיישבים הללו, שממיטים עלינו, כעם וכחברה, חרפה נוראה. ומערת המכפלה? היא יכלה להישאר שטח מקודש ומפורז, וכל החפץ בכך יכול היה להגיע אליה גם מבלי לקפח את ביתם ופרנסתם וחרותם וכבודם של עשרות אלפים על הדרך.
בשעה שקנה את המערה השתחווה אברהם אבינו פעמיים אפיים ארצה בפני עם הארץ, וזאת בשעה שהיה נשיא אלהים בקרבם. מעניין מה היה אומר לו היה קם לתחיה ורואה כיצד מתנהגים אלו שרוממות זכרו וקברו על שפתיהם כלפי עם הארץ שבקרבו הם חיים; מעניין כיצד היה חש המונותיאיסט הראשון נוכח התפיסה הפרימיטיבית, הסמי-אלילית, שלפיה "זיקה היסטורית-תרבותית = כמה שיותר נדל"ן" ואשר בשמה מכשירים ממשיכי-דרכו-בעיני-עצמם כל עוולה וכל שרץ.
***
לפני חמש עשרה שנה, בהיותי חייל בסדיר, הצטרפתי לישיבת ההסדר שלי לשבת 'חיי שרה' בחברון - "שבת של התרוממות הרוח בעיר האבות". מאז, למעט שבת חתן של חבר טוב ממנה פשוט לא יכולתי להבריז, לא שבתי עוד אל העיר הזו.
את רישומיי מהשבת ההיא ביטאתי בשיר שכתבתי מיד לאחר מכן. בוסרי ככל שיהיה - הוא נכתב בלב דואב. המציאות שהוא מתאר, למרבה חוסר ההפתעה - לא רק שלא שככה, אלא אף הלכה והחריפה מאז.
אוֹרְחִים לָכֶם, יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן
לְחוֹנֵן עֲפַרְכֶם בָּאוּ
רוֹמְמוֹת זִכְרְכֶם בִּגְרוֹנָם
תְּחַדּוּ בְּשִׂמְחָה אֶת פְּנֵיהֶם!
הֲלֹא תָּגֵל אַבְרָהָם
בְּאוּשְׁפִּיזִין שֶׁלְּךָ, מַכֵּי אֲחֵיהֶם
הֵלֹא תָּרֹנוּ, יִצְחָק, יַעֲקֹב
בַּמְּקַלְּלִים, בַּיּוֹרְקִים לְלֹא מִצְמוּץ
בְּפַרְצוּפֵי הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַרְתָּם
קוּמִי, שָׂרָה, שׁוּרִי וּרְאִי
הֲבְּנוֹתַיִךְ הֵן אֵלֶּה, הַנּוֹאֲצוֹת, הַשּׂוֹטְמוֹת?
שְׁמֵךְ רָהוּט עַל שִׂפְתֵיהֶן, מְחֻלָּל
הַבֵּטְנָה רִבְקָה, לֵאָה
בַּמְּנַכְּסוֹת זִכְרְכֶן, כָּל כְּבוֹדָן בְּנוֹת מֶלֶך חוּצָה
בַּשְּׁבִיסִים, בַּשְּׂמָלוֹת הָאֲרֻכּוֹת
שֶׁאֵינָן אֲרֻכּוֹת מַסְפִּיק לְכַסּוֹת אֶת
הַחֶרְפָּה.
**
וּמִבַּעַד לְהֶנֶף אֶגְרוֹפִים
וּבֵינוֹת לְהֵדֵי הַצְּוָחוֹת
קִינָה דַּקָּה עוֹלָה, בּוֹקַעַת
מִסְּגוֹר כָּתְלֵי כּוּכִים קַדְמוֹנִים
קִינָה עֲמֻקָּה, עֲתִיקָה
מַרְעִידָה נִימֵי נֶפֶשׁ
נוֹקֶבֶת עַד הַשִּׁתִּין
תּוֹבַעַת עֶלְבּוֹן, כּוֹאֶבֶת, נִדְהֶמֶת
'מִי בִּקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם?
רְמֹס חֲצֵרַי...'
