החסידים של פנסילבניה

ALL GAVE SOME - SOME GAVE ALL, היה כתוב על לוח המודעות הגדול של כנסיה מקומית באינטרקורס, פנסילבניה. גם כמה עסקים בעיירה הקפידו לציין איכשהו את ה'ממוריאל דיי', יום הזכרון האמריקאי, לפני שהתפנו לעניינים החשובים באמת. כי באמריקה הממוריאל דיי הוא - הפתעה הפתעה - יום שופינג אימתני, עם מס השפתיים או בלעדיו.

פנסילבניה, לשעבר שכנתנו מצפון, היא מדינת ענק עם זכויות היסטוריות, הנחשבת ערש הולדתה של ארצות הברית. בפנסילבניה הוכרזה העצמאות וכן נחתמה בה החוקה, אבל את מקומה במועדון המדינות המאגניבות שלי היא הרוויחה דווקא בזכות השמות היצירתיים של עריה: רידינג, פּוֹץ-וויל ופּוֹץ-טאון; לבנון ובית לחם, אפרתה ואמאוס, וכמובן, איך אפשר בלי וירג'ינוויל ואינטרקורס. שתי האחרונות, אגב, גרמו לי להגות מוכנית במאמר החז"לי הידוע "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה" (אלא כל המנבל פיו וכו'). מעתה, חשבתי לעצמי, פשוט אמור בלשון נקיה "עברה דירה בפנסילבניה" ונגמר הסיפור.

פנסילבניה מפורסמת גם בזכות הקהילות האולטרא-שמרניות שמצאו בה מקלט סובלני, ירוק ורחב ידיים, ובייחוד בזכות המפורסמת שבהן - הלוא היא כת האַמיש.
האמיש הגיעו לארצות הברית מגרמניה לפני שנים רבות, וחיו להם ברבות ממדינותיה בהשקט ובשלווה, בלי חשמל, מים זורמים, מכוניות או כל סממן אחר של מודרנה, ומבלי לעורר תשומת לב מיוחדת. אבל אז הופיע הריסון פורד, השוטר המסוקס והפצוע מ"העד", שיחד עם קלי מקגיליס החסודה הפך את האמיש לדבר הכי לוהט בחוף המזרחי, וכל זאת רק שעתיים נסיעה מפייקסוויל עיירתי.

התאים לי לחקור את ארץ האמיש באופניים דוקא, גם כדי להתחבר עם דרך האנטי-מודרנה שאימצו לעצמם חברי הכת כדרך חיים, וגם כי מצאתי שזו אחלה דרך לחמוק באלגנטיות מההיפופוטמים האמריקאים עם רכבי השטח המעצבנים שלהם, המציפים את מרכזי העיירות בארץ האמיש ושואלים אותך בלהיטות של ציידי חוגלות: "תגיד, אתה במקרה אמיש? יש פה אמיש? ראית כבר אמיש? אפשר להצטלם עם אמיש? איפה קונים אמיש? איפה שוכרים עגלה של אמיש? מתי אפשר לפגוש אמיש? רגע, מז'תומרת היום סאנדיי והם נחים? אוווף, סטיב, סובב ת'הגה וחפש לנו איזה מקדונלד'ס. לפחות נאכל צהריים".

כך הפך הטיול שלי בארץ האמיש כטיול החניכה הרשמי של האופניים החדשות שרכשתי בארה"ב. ביום נפלא במיוחד שפירגן לי מזג האויר המקומי מצאתי עצמי מדווש בעקבות גללי הסוסים עמוק אל תוך השדות סביב אינטרקורס. הנוף יפהפה. מרבדים ירוקים-ירוקים מתערבבים עם צהוב הקמה. חוות בזוקות על הגבעות בנדיבות הטריטוריאלית האופיינית למדינות הענק של אמריקה. מכל אחת מהן בולט למרחוק מגדל תבואה גדול, שבאחד מתאומיו הטביע הריסון פורד ב"העד" קצין משטרה מושחת תחת מפל אימתני של גרעיני חיטה.

בני האמיש, מסתבר, מאד חביבים. כולם מחייכים ומנופפים לי לשלום. המבוגרים אמנם ספונים ברובם בבתיהם לכבוד יום א', אבל צעירים רבים משתרכים בצדי הדרכים, הבנות תמיד במרחק מה אחרי הבנים, וזוגות צעירים חולפים על פניי בעגלותיהם. אולי כבר עייפו מסקרנים, כי רובם ככולם לא ששים אלי שיחה. נער שרכב מולי על מין הכלאה נטולת שרשרת של קורקינט ואופניים (בתחילה סברתי למראם כי ההתנזרות של בני האמיש מכל סממן של מודרניות חלה ככל הנראה גם על המנגנון הבסיסי למדי של שרשרת וגלגל שיניים, אבל לאחר מכן ראיתי בני אמיש אחרים רוכבים על אופניים תקניות. טוב, אין צורך להגזים. בלי הילוכים, כמובן) אמנם הקדיש עשר דקות תמימות כדי להסביר לי באנגלית מהוקצעת ומנומסת היכן טעיתי בניווט, אך התחמק בעדינות כשניסיתי לשאול אותו לפשר הכלי המוזר עליו רכב בעמל רב.

הסתגרותם של בני האמיש בתוך עצמם, דומה, הותירה לי בעיקר את הצפייה השקטה בהם ובהליכותיהם, פעולה שהזכירה לי מאד את אורחי ורבעי בעת שהייתי פוקד בצעירותי את הטישים של החסידויות הגדולות בירושלים ובבני ברק - עומד על היציע, מוקף מאות חסידים מקפצים, וממקד את מבטי בחסיד בודד על היציע שממול. אחד מתוך מאות רבות. כלפי חוץ נראה בדיוק כמו כל אחד משכניו ל"פראנצ'עס" - קורות העץ הארוכות של הטריבונה - אולם מה מתחולל בתוכו פנימה? מבטי מלווה אותו לדקות ארוכות ובלבי אני שואל: האם טוב לו? האם הוא מאושר, או שאולי הריקוד המונוטוני מחפה על תחושות אחרות? האם החממה אליה נולד ובתחומיה חי עד יום מותו מגנה עליו או שמא חונקת אותו? מיטיבה עמו או שמא מאמללתו מרה?

בראייה שטחית לפחות נראה כי במובנים רבים בני האמיש קיצונים אף יותר מהחסידים שלנו. האם באמת אפשר לחיות בעשור השני לאלף השלישי בתנאים של המאה השמונה עשרה? האם זו ציפייה ריאלית? להגנת שיטתה הנוקשה מנופפת הכת במוסד ה"רומשפרינגה", במסגרתו מקבלים כל נער ונערה מבניה הזדמנות תחומה בזמן לתהות על קנקן "החיים שבחוץ". בזכות הרומשפרינגה, סבורים בקהילה, מוכיחים בני האמיש שחזרו אל חיקה כי בחרו לעשות כן מרצונם, וכי הברית שהם כורתים עם אורח חייה יוצא הדופן היא אמיתית ונטולת פניות. אבל אני מרשה לעצמי לפקפק ולתהות ביני לביני עד כמה ההזדמנות הזו היא אמיתית. ככלות הכל, מהם הסיכויים של נער או נערה שגדלו בקהילה אולטרא-שמרנית ואנטי-מודרנית כזו לשרוד לבד בחוץ? איכשהו נדמה לי כי מרבית נערי ונערות האמיש חוזרים אל הסביבה הבטוחה היחידה שהם מכירים, ולא בהכרח מרצון. האם באמת היתה להם ברירה אחרת?

עוד ועוד זוגות צעירים חולפים על פני בעגלות האפורות, הפשוטות. האישה תמיד ישובה על הספסל, לרוב חובקת תינוק, הבעל אוחז במושכות. כולם מחייכים אלי בנעימות, אבל בעיני כמה וכמה מהם, כך נדמה לי, אני מזהה תסכול ומחנק ודוק של עצב - אולי על המרחב החברתי והגיאוגרפי הצר כל כך הסוגר ככלוב על סעור נפשם הצעירה; אולי בשל חוסר הפשר הגלום בשימור העקשני של העולם הישן - בועה אטומה המשייטת לה ללא כיוון בחללה של המאה העשרים ואחת.

ואולי, תהיתי ביני לביני, אולי כל הענין הזה של האיסור הגורף לנוע בכל מה שאיננו כרכרות וסוסים, נועד להשאיר אותם קרוב. קרוב למשפחה ולשבט ולעין ההנהגה, סמוך לסינר הרעיוני המגן כחומה, עמוק בתחומי תא השטח הסגור והמצומצם של הקהילה.
בינינו, כמה רחוק אפשר להגיע עם סוס ועגלה?

נ.ב. קצת תמונות מהטיול לחבל האמיש תוכלו לראות כאן.