חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - קו עזה

האוטובוס עם היהודים האמריקאים מכל רחבי ארה"ב שנחת אצלנו במוצב לעשות לנו ערב על האש של השמחות.
האחים היקרים הללו, שחתכו ולשו ותבלנו וצלו וערכו, בשיא המרץ, בקור מקפיא, (לצלילי שירים כמו "טֶייק מִי דָאוּן טוּ בְּנֵי בְּרָק סִיטִי קוֹז יֵשׁ הַרְבֵּה מִצְווֹת שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי").
ביניהם כאלה שיכולים להיות ההורים שלי.
והכל במאור פנים, בחיוך גדול, באהבה. ואז גם לא הפסיקו לומר לנו תודה.

האברכים החרדים מאופקים שהזמינו קבוצות קבוצות מאיתנו אליהם הביתה ומילאו שולחננו מכל טוב, תבשילים ושתיה ומתוקים ומגדנות; נשותיהם מעתירות על ראשינו ברכות וילדיהם הקטנים מציצים נרגשים מחדרי השינה, נועצים עיניים באטרקציה החד פעמית - חיילים בסלון. "חכה חכה", חייך מארחי, "מחר בחיידר הם יהיו כוכבי היום".

המתנדבות והמתנדבים במתחמי הפינוק בצומת גילת ובאופקים ובשובה ובמושב פטיש ואיפה לא, מבשלים ושרים, מסנדבצ'ים ורוקדים, מוזגים ומחבקים. עיניהם זורחות והם מלאים אהבה לכל חייל וחיילת. האנשים והנשים הדורכים את צעדינו; המלאכים השומרים שלנו.

הרב זאב גולדשטיין, רבה הראשי של דרום אפריקה, שעבר חייל חייל במתחם הריענון בשובה, חיבק ובירך וחילק מכתבים מתלמידי בתי הספר היהודים במדינה כמי שמחלק אוצרות יקרים מפז.
והחיילים מצדם נענו לו בשירה ובמחיאות כפיים סוערות.

וִים ומתיאס, שני המתנדבים המתוקים מגאודה (חאודה), הולנד, שעשו את כל הדרך מארצות השפלה למתחם הריענון בצומת גילת ומכינים לחיילים צ'יפס עם רוטב הולנדי סודי ומשובח מחמאת בוטנים ("תראה", הם מצביעים בגאווה, "יש לנו אפילו תעודת כשרות!").
"אנחנו נוצרים", אמר לי וים, "אנחנו מאמינים בישו וישו היה יהודי, לא? אז איך אנחנו יכולים לא להיות פה עכשיו יחד אתכם? כשכל זה התחיל אמרתי לכל החברים שלי בהולנד שעכשיו הזמן לתפוס צד בלי להתבלבל ובלי לגמגם. אז הנה, עכשיו אני פה על הצ'יפסר, תורם את חלקי".

איש ההמבורגרים מצומת גילת שחגג שלשום יומולדת אבל לא הסכים לזוז מהמנגל, אז בני משפחתו הביאו את העוגה והבלונים עד אליו.
הבן שלו, שהקפיץ אותי מאוחר יותר לאופקים, סיפר לי על אביו, שקם כל בוקר בחמש לעבוד במכולת המשפחתית, עובד שם עד שבע בערב ואז נוסע ישר למתחם שבצומת, עומד אצל המנגלים הגדולים ומכין המבורגרים לחיילים עד אחת עשרה בלילה.

אורי ממודיעין, שאירגן לפלוגות שלנו מכונת כביסה ומייבש וטלוויזיות וספות ובגדול כל מה שהנגרר שלנו יכול היה לשאת. הסתובבנו איתו בכל רחבי העיר והוא שלף לנו את המכשירים והרהיטים מכל מיני מחבואים: מתוך מכוניות ומקרבי חניונים ומתוך חדרי מדרגות ואפילו מנקודת מסתור מאחורי איזו דלת סודית בקניון עזריאלי, ותוך כדי עוד בלש בערמות האיסוף שליד הפחים כדי לאתר לנו מציאות נוספות.

אבי ומאיר, שני הפיזיותרפיסטים מניו ג'רזי שבאו לפה לשבועיים להתנדב ב"עלה נגב" עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. את אבי פגשתי בערב על האש של החבר'ה האמריקאים במוצב, ואחרי שקצת התחברנו העזתי להתייעץ איתו על הברך שלי, שנדפקה בצו שמונה הראשון בגבול הצפון. בלי להתבלבל הזמין אותי אליו ל"עלה נגב" כדי לעבוד איתי על תרגילים לשיקום הברך ואז הכיר לי גם את אבי חברו, שנחת מארה"ב כמה שעות קודם.
כך מצאתי את עצמי עם שני פיזיותרפיסטים מומחים, אחים יקרים מארץ רחוקה, שיצאו מגדרם כדי לעזור לי במשך שעה ארוכה (ואז גם ביקשו, בנימוס אמריקאי מקסימלי, ואף קיבלו, להצטלם עם הנשק).

כמה כאב צף פה, על הצירים, ביישובים, בנובה, בצמתים עם הפנים היפים הניבטים אליך בכל אשר תפנה מהמדבקות ומהשלטים.
וכנגד זה - אהבה, חיבוק ועיטוף אינסוף בכל אשר נפנה.

צו שמונה #2, קו עזה, סוף שבוע ראשון.
בתמונה: על מחט אורן, כביש 232, אזור צומת מעון