בציר המפלים, בדרך מהבית לעבודה, על סוללה לצד הכביש
אנדרטה צנועה לחללי גדוד 61 במלחמת יום הכיפורים. לא "עוז 77". לא
"כוח צביקה". רק עוד גדוד שריון במילואים, אחד מעשרות גדודים דומים
שלחמו והקיזו דם במלחמה ההיא. עד היום לא ידעתי על קיומו.
שני סלעי בזלת עם שמות הנופלים. תורן מיותם מדגל. מעולם
לא עצרתי כאן קודם. מותר הרכיבה מן הנהיגה.
הטכנולוגיה הזמינה מחייה את האבן הדוממת. אני מקליד את
השם הראשון בלוח משמאל.
רס"ן אורי גולדפרב, קמב"צ הגדוד. בשנים עשר
ימי קרבות - בלימה, הדיפה והבקעה - עומד אורי בפני בעיה חוזרת ונשנית. עוד ועוד
כלים נפגעים, הסד"כ יורד ויורד, אבל החטיבה מצדה ממשיכה להנחית משימות
גדודיות. צוותים חדשים דווקא מגיעים, אבל אין מספיק טנקים. בסמוך עומדים הטנקים
הפגועים של חטיבה 188 הסדירה, שנפגעה קשות ביום הראשון של המלחמה, אך איש לא מהין
להתקרב אליהם. גופות חיילי הסדיר עודן בבטנם
אורי עולה על הכלים המחוררים, מוציא את החללים מקרבם,
שוטף את סיפונם מן הדם והרקמות. עם פלסטלינה ששלח לקנות בטבריה הוא סותם את החורים
שקדחו הפגזים הסוריים בפלדה, עובר על הסתימות עם צבע ואז מניח ידו על שכמם של אנשי
הצוותים החדשים ומשדל אותם בנועם לעלות על הכלים ולהצטרף למשימה הבאה.
כך עוד יום ועוד קרב. במובלעת הסורית הגדוד כובש את אום
בוטנה, נכנס לעמדות ומוזהר חריפות שלא להתקדם. השטח לפנים מטווח לחלוטין. מי
שיוציא את האף יחטוף. מלר המג"ד שרוע מיובש על רצפת הטנק של אורי. בינתיים
האויב מגלה גדוד חרמ"ש שמתפרס למרגלות התל ומתחיל להדליק את הנגמ"שים
כמו נרות חנוכה. מעוצם האימה שוכח מג"ד החרמ"ש את נהלי הדיבור בקשר. הוא
צורח לאורי ולמלר שהסורים עולים עליו. מבטו של מלר השרוע פוגש את זה של אורי
שבצריח. המשמעות ברורה, אולם הזיק בעיניים הלאות זהה. מלר עולה לצריח. אורי יורד
למטה. פה אחד הם פוקדים על הצוות לנוע קדימה לחילוץ.
תוך שניות הטנק נדלק. מלר, פצוע בשנית, עף מהצריח החוצה
מעוצמת ההדף. אורי נותר בתובה אפופת הלהבות. גופתו תחולץ משם רק כעבור יומיים. על
פועלו במלחמה קיבל את עיטור העוז.
שם אחד. סיפור אחד. אנדרטה אחת.
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת
לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה