הזקן מדרך בית לחם

האיש הזקן, בן תשעים או יותר, נעמד בטבור הכביש ברחוב דרך בית לחם, ממש מול בית הקפה שבו ישבתי, נופף במקל ההליכה שלו כבחרב ממורטת, עצר את התנועה ואז החל לדפוק על חלונות הרכבים ולצעוק "לחֵיפוֹ! לחֵיפוֹ!".
עד מהרה נוצר פקק תנועה ברחוב הירושלמי הצר. חלק מהנהגים נבהלו והסתגרו ברכביהם, חלק יצאו והחלו לנסות לדבר אל לבו של הזקן, אולם הוא ניער אותם מחוצנו כדרך שמנערים יצור טורדני וחזר בעיזוז למלאכתו.

אחרי כמה דקות הגיעו שני שוטרים על אופנועים.
גדולים וכבירי כוח, כפפו קומתם הגבוהה אל עבר הזקן וניסו בנועם לשים יד על שכמו וללוות אותו למדרכה, אך הוא בשלו. "אני הייתי בפרטיזנים, אני!", צעק, מנופף במקלו, "אני נלחמתי ביערות שָׁמוֹ!". בתנועה מפתיעה בזריזותה השתחרר ממעגל השוטרים, פסע למרכז הכביש ושב למעשהו.

השוטרים עמדו לצד אופנועיהם חסרי אונים, מפשפשים מבלי משים בחגוריהם העמוסים, אך באלה לא נמצא כל אמצעי או אביזר שיעזור להם לקדם את האירוע הספציפי הזה לקראת פתרון כלשהו.
לאחר כמה זמן עצר רכב שטח הדור בצד הכביש ואיש מעונב יצא ממנו בבהילות, קרחתו מזיעה ומאדימה. "בוא, אבא", אמר בנימת תחינה, פוכר ידיו, "בוא אבאל'ה, בוא נחזור". הזקן שב והניף את חרב העץ שלו. "קְלָאפּ נִישְׁט אִין טְשַיינִיק אַרָיין מוֹישֶׁה!", צעק אל בנו המתפתל, "אני נוסע לחֵיפוֹ למצוא את הדוד שלך". אבל רגליו כבר החלו לרעוד. מלצרית צעירה רצה להביא לו כיסא והוא התיישב בכבדות, השיב את חרב העץ שלו לנדנה הדמיונית, נעץ עיניים רושפות במורד הרחוב ושתק, מתחבל תחבולות חדשות נוכח ההתפתחויות הלא צפויות.

בינתיים עצר רכב שחור גדול מאחורי רכב השטח. מי שנראה בוודאות רבה כתאומו הזהה של הבן הראשון יצא ממנו ופתח את הדלת האחורית. אישה קטנה וכפופה בחצאית ארוכה ושיער לבן אסוף בקפידה יצאה לאיטה, ניגשה אל הזקן המובס, אחזה בכפות ידיו ונישקה אותן. הצפירות העצבניות ושאון הנהגים נשתתקו באחת ושקט עדין ירד על הרחוב. "קִים, שׁוּלֶם", אמרה האישה ברכות, "קִים, תתן לי יד ונלך שוב הביתה שלנו". "לא!", צעק האיש, אגלים גדולים תופחים בזוויות עיניו, "לא! אני אסע לחֵיפוֹ ואני אחפש אותו ואני אמצא אותו בנמל שָׁמוֹ!".
האישה נאנחה אנחה גדולה, צער עמוק נשקף מעיניה. "אם תוכלי להביא גם לי כיסא", פנתה למלצרית, "אני אודה לך מאד". היא הביטה בשני בניה הנבוכים עד שורשי הווייתם והחוותה כלפיהם תנועות של שהייה והרגעה. הפקק החל להשתחרר לאיטו.

אט אט גלשו הדמעות במורד לחייו המחורצות של הזקן. האישה ישבה לצדו והחזיקה את ידו ומחתה את דמעותיו בממחטת בד כחולה גדולה. הבעת הקרב הנחושה שלבשו פניו הלכה ופינתה מקומה לעווית של ייאוש. פיו רטט עוד ועוד ופרקי אצבעותיו הלבינו על מסעד הכיסא. האישה הניחה יד על ראשו והשעינה אותו על כתפה. "זָיי מוֹיחֵל רִבְקֶלֶ'ה", געה עכשיו הזקן בבכיה, ""זָיי מוֹיחֵל מָיין לִיבֶּע". האישה שתקה וליטפה את ראשו בתנועות איטיות ורכות. לאחר כרבע שעה סימנה לאחד מבניה להתקרב. הם החזיקו בזרועותיו של הזקן, הקימו אותו בעדינות והושיבו אותו במושב האחורי, ואז נכנסו לרכב ונסעו.