אודי פוגל טופח עזות על שכמי בכל יום גיוס של הגדוד (תמיד הבחין בי ראשון) ואני מסתובב ישר אל החיוך הגדול שלו ומצטהל. "היי, תראו מי פה, אודי חמודי".
מתחבקים, מתעדכנים זריז וקובעים להתווכח א ביסעל פוליטיקה מתישהו בהמשך, באימון או בתעסוקה.
יום אחד, בארץ רחוקה, יביטו בי פניו הטובות ממסך המחשב, ותהום תיפער תחתיי.
סגן אודי אלגרבלי עומד חשוף בעמדת המפקד בנגמ"ש בשיא ההפגזה על הפיתול שלפני מוצב ריחן, מוודא שכל חייליו בפלחי"ק צנחנים תפסו מחסות ומוגנים מפני האש.
דגן ורטמן עובר כסופה במסדרונות הישיבה. תמיד ממהר לשיעור או לחברותא, תמיד מחייך מאוזן לאוזן, כל כולו שילוב מרהיב, דיאלקטי, של עזות וענווה. "ראיתי בני עליה והם מועטים".
בחדר מלון אילתי, ממלט את משפחתי מבאר שבע המטווחת במבצע עופרת יצוקה, תהלום בי כקורנס בשורת מותו בקרב בג'בליה.
סגן בני חנני מוביל ללא מורא את כוח החילוץ שלו, שני נגמ"שים בסך הכל, היישר אל טבור המערך הסורי שעל המסולעת מול תל א-סאקי הנצור. הסורים, נדהמים מתעוזת הכוח הקטן שמגיע עד לאגפם, מאפשרים לנגמ"שי כוח חנני להיכנס עמוק למארב. ליד בריכת המים שלמרגלות התל נפגעים שני הנגמ"שים בזה אחר זה, הלוחמים פורקים מהכלים ומתחילים להסתער כתף אל כתף על המסולעת. ארבעה עשר צנחנים חשופים מול פלוגה ערוכה ומחופרת, אומצים להגיע אל חבריהם הנצורים שעל התל. רעות.
עדיאל קולמן, אחי גיסתי, מושיט לי כף יד גדולה ללחיצת איתנים בשמחות המשפחתיות הרבות. עיניו טובות ופיו מחייך וכל אורחותיו נֹעם ותום.
יוני דבירי שרוע בחרמונית על ספסל המתכת מוכתם הבוץ בכניסה לחמ"ל, אוחז בטלפון הירוק ומדבר עם חברה שלו, מירי. ככה כמעט בכל רגע פנוי. בטלה לבנון ובטלו מוצביה. בטלו פצמ"ריה וכוננויותיה, מדמנתה וערפיליה. ורק יוני, חולמני ומחויך, מרחף לו עם מירי שלו בתוך בועה של אהבה שמידותיה כמידות ספסל המתכת ההוא.
כשאני משתרך לידו ומחייך הוא עוצר אותי עם הרגל, מבקש רגע סליחה ממירי ואומר לי "התקשרת כבר הביתה השבוע? אתה אחריי בטלפון, בפקודה. תתקשר כבר לאמא שלך, שלא תדאג".
רונן אשל מסתובב במוצב עם חיוך של מיליון דולר ושום דבר, אבל שום דבר, לא ימחק אותו. מתפוצץ מגאוות יחידה וגדוש תכניות וחלומות כרימון, הוא מזדהר ככוכב שביט על רקע האפור-בטונדה-חום-בוץ העגום של המוצב. ולא משנה כמה עייף או שבוז היית, האור המדבק של רונן היה יורד על ראשך כטל רענן, וחיוך גדול היה מתפשט על פניך. "יא אללה שלך, אשללל".
בוקר ראש חודש אדר תשנ"ח. אני כבר באזרחות. הקריין ברדיו שבחדרי מעיר אותי משנתי. "חילופי אש כבדים בגזרה המערבית", "סמ"ר רונן אשל", "סמ"ר יוני דבירי"...
מליט פניי מתחת לשמיכה, אלף גיצי אש מתפוצצים בבטני. רוצה רק לברוח ואין לאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה