והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 10 באפריל 2023

...


כמה מילים על עליית "שלישי" בשביעי של פסח
על נעמה מרים ומרים-מריאן
על ק"ק אמסטרדם וק"ק מיניאפוליס
ועל חלום שהיה באמת.

בשעטו"מ כובדה נעמה בכורתי, העושה בשליחות במיניאפוליס, ארה"ב, לקרוא עליית "שלישי" בשביעי של פסח במניין הנשים של הקהילה (בקהילות מודרן-אורתודוקס רבות בארה"ב נשים קוראות בתורה במנייני נשים).
לרוב שמחתי בחרה נעמה לקרוא בטעמי המקרא של עדתנו, ק"ק הפורטוגזים דאמסטרדם, וכך התחלנו ללמוד את הטעמים עתיקי היומין בצוותא, אב ובתו, בחברותת זום טרנס-אטלנטית יומית.

כשנולדה נעמה קראנו לה נעמה מרים, לזכר דודתו של אבי, אחות סבתי, מרים-מריאן וִיֶירָה, בת הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, שנשלחה לאושוויץ ב-14 לספטמבר 1942 ונספתה שם זמן לא רב לאחר מכן, בגיל עשרים ושתיים, בשיא פריחתה ולפני שהיה סיפק בידה להקים משפחה.
ומה שצובט את הלב אפילו יותר, הוא שאין בידינו אף לא תמונה אחת שלה ואיננו יודעים כיצד נראתה.
והנה כבר כמעט עשרים שנה נושאת נעמה בגאון את שמה ומציבה לה יד ושם בעולם.

ברגשותיי, כאביה של בעלת הקורא הצעירה, הלכו ונמזגו בשבועות האחרונים זו בזו הגאווה על בחירתה לשמר בקריאתה את מסורת אבותיה, יחד עם גאוותי מקדמת דנא על הזיכרון שהיא מציבה בחייה לדודה רבתא שלה - הלכו ונמזגו ונסתפגו להן בקרקעית תודעתי.
החזרות הרבות שעשינו יחד על ששת פסוקי העלייה, מצדן, נטעו גם אותם נטוע היטב באותה קרקעית עצמה, ודומה כי כל אלה נתערבבו להם יחדיו וחיכו בתוכי פנימה לזמנם להתעורר.

ובלילה שעבר חלמתי על קריאת התורה של נעמה.
אלא שבחלומי עבר מניין הנשים של ק"ק מיניאפוליס ממקום מושבו אשר במינסוטה המעטירה והמפשירה אל חדר "בית הכנסת של החורף" שבתוך בית הכנסת הפורטוגזי הגדול באמסטרדם (הסְנוֹחֶה).
כיון שלא יכולתי להיכנס פנימה אל מניין הנשים, ייסדתי לי למצער מעין עזרת גברים מאולתרת אצל אחד החלונות המסורגים וצפיתי בעדו פנימה. נעמה החלה לקרוא "וירדפו מצרים אחריהם" בטעמי "אזלא גריש" הגבוהים ("קדמא ואזלא" אצל אחינו האשכנזים) בקול רם וצלול, ואור רך ירד כטל על ראשה והאיר את החדר כולו
.
ואז נפתחה דלת העץ התכולה, ואל בית הכנסת של החורף נכנסה אישה צעירה, שחורת שיער ועיניים, לבושה שמלת קטיפה ארוכה בגווני טורקיז וכובע קטן, תואם, לראשה. האישה התיישבה בשקט בקצה הספסל האחורי, הביטה בנעמה הקוראת ואור זרח בעיניה.
ולמרות שלא ראיתיה מעולם, ידעתי מיד מי היא.
ורציתי לומר לה ברוכה הבאה מרים-מריאן, אבל הייתי בחוץ, אצל החלון, ולא יכולתי. לפתע פגש מבטה במבטי והיא החוותה בראשה אל נעמה שעל הבימה וחייכה.
ואיקץ באישון ליל. והנה חלום


(בתמונה: בית הכנסת של החורף, הסְנוֹחֶה, אמסטרדם(


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה