והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 27 באוקטובר 2022

ראש פינה, שמחת תורה תשפ"ג


בבית הכנסת העתיק של ראש פינה הכיפה הגדולה מחושקת קורות עץ של סירות ומצוירת עננים לבנים. בשמחת תורה הוא מארח חבורה עליזה ומתודלקת היטב של חב"דניקים ומקומיים.

כל הקפה מתחילה בסיבוב סביב בימת העץ הכבדה - זו שבנה עקיבא דרקסלר, הנגר של חלוצי ראש פינה, לפני כמעט 140 שנה - אבל אז מתכנסים החוגגים העולצים אל הפינה הצפון מזרחית של בית הכנסת לטובת ריקודים סוערים ומפי-אל מפי-אל וצו-ווייעמן צו-וועיימן ועשרת הפסוקים של הרבי "ת-ו-ר-ה! - ת-ו-ר-ה!, צ-י-ו-ו-ה! - צ-י-ו-ו-ה!, ל-נ-ו! - ל-נ-ו!, מ-ש-ה! - מ-ש-ה!".

רק יהודי זקן אחד עם קסקט לראשו ממשיך לסובב את הבימה עצום עיניים, מחבק אל לבו ספר תורה קטן במעיל קטיפה אדום מהוה ופיו מחייך והוא לוחש לספר שבחיקו לחישות מתמשכות של חיבה ואהבה.

ובטל העולם ובטלו הרוקדים ובטל שולחן המשקאות ובטלו הילדים המתרוצצים נוצצי עיניים ובטלו מפי-אל מפי-אל וצו-ווייעמן צו-וועיימן ובטלו עשרת הפסוקים ובטלה המולת בית הכנסת המתרוננת. בעולמו של היהודי הזקן אין אלא הוא וספר התורה שלו, אהוב נפשו, ביום חגו. והוא אינו חדל להקיף את הבמה בצעדים עדינים של ריקוד ולחבק ולערסל את הספר בין ידיו, עיניו עצומות ופיו מחייך ופניו זורחות מסוף העולם ועד סופו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה