אבא ומלחמתו בשׁוֹגֵי המלרע

החודשים האחרונים הכבירו עלינו אמירת הלל כהנה וכהנה - פסח, יום העצמאות, יום ירושלים ושבועות - ואני נזכרתי באבי מורי ובמלחמת החורמה שלו במלרע אחד קטן, שגוי ועקשן.

יהודי מעניין הוא אבא שלי. יליד אמסטרדם ממוצא ספרדי-פורטוגלי-מקסיקני-דרום אמריקני. בעוד שהגנים הספניולים ׁ(בואכה קאריביים) בזקו על אישיותו תססנות ושמחת חיים לרוב - תרם בית גידולו ההולנדי את המאפיין הריבועי של המשוואה, בבחינת "קרנבל קרנבל אבל על כל פנים זֶיידר צריך שיהיה פה. אורדנונג מוּס זָיין".

בבית הכנסת הביא אבא את כלל מידותיו לידי ביטוי במידה שווה מאד. דרשות ליל שבת שלו היו דוגמא ומופת לניפוץ קולוסאלי של כל מגבלות הז'אנר; בשמחת תורה היה מקפץ ומכרכר בכל עוז לפני ה', וכדוד המלך בשעתו הקפיד לא לשים פס על אף אחד (כולל לפחות אחד מבניו, לא חשוב שמות, שהתפדח עמוקות) ובשבתות השיק קולקציית עניבות בגוונים ובהדפסים שכמותם לא נצפו אף בעזרת הנשים.

יחד עם זאת, בחלקי התפילה שדרשו דיוק לשוני היה אבא ננסך עיזוז הולנדי ועומד על משמרת ההגייה הנכונה. המערכה העיקרית שניהל היתה על כבוד השווא הנע. כל בעל קורא שלא העניק לניקוד הקופצני את הכבוד הראוי זכה לתיקון, אמנם עדִין יחסית אך עקשני מאד. ביקשנו שיחמול קצת, לפחות על צעירי הצאן. בכל זאת, מדובר באשכנזים שנשבו. אולם אבא הבהיר כי שווא נע שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וממנהגו לא זע כמלוא נימה. אני זוכר איך בעל קורא צעיר אחד התמלא חרדה מאבא ומתיקוניו במידה כזו, עד שפשוט הפך - באופן מודע או פחות - את כל השוואים לנעים וחשב שזה יעזור לו. אז חשב.

אולם קרב משני ומרהיב לא פחות ניטש על מלרע אחד קטן ב"אודך כי עניתני" שבתפילת ההלל. הלחן השגור בבית הכנסת דחק את המילה "עניתני" לתבנית מלרעית, "ענית-ני", ולא מלעילית כנדרש. ישאל בצדק השואל: החסר עולם התפילה לחנים הדוחקים פסוקים אל מקצביהם בפטיש ואיזמל? אבל אבא איבד את שלוות נפשו נוכח הנבלה הלשונית הפרטיקולרית הזו דווקא. מדוע? לאלוהים פתרונים.

יצא איפוא אבא אל המערכה, חמוש בקול מתפצח ובתחושת שליחות, הציב מארב מדויק, וכששרו כל המתפללים כאיש אחד את ה"ענית-נ-י" המלרעי והמביש - נישא קולו של אבא ברמה בהטעמת תי"ו מלעילית אימתנית: "עני-ת-ני".

כך ניטשה המלחמה לאורך כל שנות ילדותי ובחרותי. ברמה המעשית נחל אבא תבוסה מוחצת. אף לא מתפלל בודד אחד ערק ממחנה המלרעיסטים התועים לחסות תחת דגל המלעיל והצדק שהניף. האם גרם לו הכישלון המהדהד להרים ידיים? אתם יודעים את התשובה.

עם השנים הזקין אבא, והתי"ו האימתנית ההיא נחלשה מעט, ואולם על כל פנים את משמרתה לא נטשה.
וגם היום, כשכבר עזב את השכונה ואת בית הכנסת, ומפאת גילו מקל בעצמו מעט יותר להתפלל ביחידות בבית - אני עוד שומע לעתים את אבא מהסלון, מזכיר בהטעמה רבה לעצמו, לבוראו, לשכניו לשעבר לספסל התפילה ולעולם כולו - לבל יחשוב חלילה מישהו כי שכח (או, חמור מזה, נכנע): "עני-ת-ני!".