האיש העיוור מולל בעצבנות את כיסוי הגומי של ידית מקל ההליכה שלו וכבש את עיניו בקרקע. "בוא", אמר לו הקבצן שלמרגלותיו, שרוע על מזרן בין מעברי החצייה, "בוא, כבר אחת בלילה. אני בדיוק הולך לקנות לי פיצה עכשיו. בוא איתי ואקנה לך גם ונאכל ואחר כך נראה כבר".
ואני, הלך מתמיד עם תרמיל על הגב
מאזין נצחי לרחש העולם
צייד בלתי נלאה של רוח האדם
אני עברתי שם במקרה, ממש לשבריר שניה
שהספיק בדיוק כדי ללכוד את שבר השיחה הזה
לדעת רגע קצרצר, חמקמק, של אור יקרות בתוך החשיכה.
ואז לכתוב אותו פה, שתדעו אותו גם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה