והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 23 בדצמבר 2021

אילי במבילי מדבר עם עגורים

 


מול בית העלמין של חספין מתנשאת לה גבעונת קטנה, צופה אל השדות המשתרעים צפונה ומזרחה ועל ציר 98 המנומנם במערב. היא משמשת לי מקום מפלט בהפסקות מהעבודה, כשמתעורר בי הצורך ללכת להסניף קצת טבע ושמים ושדות ירוקים. ומאחר שעם הזמן נוספה לה גם קומה של געגוע, הפכה חביבה עליי אף יותר.

לעתים עולים לגבעה חיילים בתעסוקה מבצעית. עכשיו אלה מילואימניקים. עוד מעט יעלה הגדוד שלי לקו ויחליף אותם. בינתיים אני מנופף להם לשלום. לקצין שלהם טרם חלפה הסגֶמֶת, מסתבר. הוא מתעקש לקיים מראית עין מיותרת כלשהי של פעילות מבצעית ומתעסק בעסק גדול עם המשקפות והקשר, שחלילה לא יחשוב מן דהוא כי חייליו עלו לגבעה סתם בשביל הפנאן. לבי אומר לו בקול רם מאד "עזוב אותך אחי, לאף אחד, ובטח לא לי, לא ממש אכפת שעליתם לפה להסתלבט קצת, ולמעשה אני בעצמי מתעתד להוביל את התאג"ד שלי לפה עוד שבועיים לשם אותה מטרה בדיוק", אבל פי מחייך ושותק
. 

בקצה הגבעה סב ונכדו. באמצעות שלל משקפות וחצובות הם צופים בעגורים העפים ממש מעלינו בקבוצות קטנות, צורחים את צרחותיהם הקרקרניות הידועות אל האוויר הקר. אני מברך את שני הצפרים לשלום, והם מצדם ששים לחלוק עמי את מטען חוויותיהם. הנכד, אילי, מסביר לי שהם "פריקים של עגורים" והגיעו לכאן אחרי שאגמון החולה נסגר למבקרים בשל התפרצות שפעת העופות. סבא שלו, סבא אמנון, מניד ראשו בצער. "חטפו חזק העגורים המסכנים השנה", הוא אומר, "קודם פגע בהם ברק והעלה איזה עשרים-שלושים עגור על הגריל, ועכשיו הצרה הזו. בסוף הם יתבאסו מאיתנו ויפסיקו לחרוף פה".
שתקתי. על הברק ידעתי, על שפעת העופות אפילו לא שמעתי.

"יא אללה תראה איזה ציפור זו", מתמוגג סבא אמנון. "אילי במבילי", הוא פונה לנכדו, "ספר קצת לבחור הנחמד פה מה שלמדנו יחד על העגורים". אילי במבילי מתמתח בגאווה כמו המועמד ממנצ'וריה ומספר לי בהתלהבות על הכתם האדום שבקודקודו של העגור, שצבעו מסמיק ומחוויר חליפות לפי מצב רוחו של בעליו; על טווחי התעופה המרשימים של הלהקות הנודדות, הנסמכות בתבונה על זרמי האוויר ועל האופן בו משתמשים העגורים בצרחותיהם הרמות כדי לתקשר זה עם זה בחשיכה. "אבל הם צורחים יופי יופי גם ביום", אני מעיר. "עזוב, זה כבר סתם מההרגל, ממש כמו אשתי", מפטיר סבא אמנון, ואני לא מצליח לזהות אם דבריו נאמרו במשובה או שמא ברצינות גמורה. "אתה יודע שהצרחות האלה ייסדו פתגם בעברית?", הוא שואל, לא ממתין לתשובה ועונה בהטעמה "מצווח ככרוכיה. כרוכיה זה עגור בארמית, תודה שלא ידעת".
"מודה שלא ידעתי", אני מחייך.
"הרבה אנשים אומרים שאלה צרחות מכוערות", הוא נוחר בבוז, "אבל לאוזנינו הן ערבות לגמרי, נכון אילי במבילי?". "נכון", אומר אילי בהתרגשות, "והם אפילו עונים לי, הנה תראה". הוא נעמד על סלע קטן, מפשיל את ראשו אל על וצורח מלוא ריאותיו "היי עגוריםםם!! עגורייייייםםםםםם!!!" והעגורים מצדם מנמיכים טוס ונענים לו בצרחות רמות ונלהבות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה