1. רוד ון ניסטלרוי היה אגדת כדורגל בשנות ה-90
וה-2000. הוא שיחק במנצ'סטר יונייטד ובריאל מדריד אבל מזוהה יותר מכל עם פ.ס.וו.
איינדהובן, המועדון שגידל אותו.
לברטה ון אודן, בת הזקונים של אדריאנוס ומריה ון דן ברג, מצילי אבי במלחמה,
והיחידה שעודנה בחיים (היא בת 90) יש אחיין בשם רוד ון ניסטלרוי, שכבר סיפרתי עליו
כאן בפוסט קודם לא מזמן. לפני הכל נגנבתי מזה שקוראים לו בדיוק, אבל בדיוק, כמו
אגדת הכדורגל ההיא. "כן, זה נכון", כתב לי, "תמיד שאלו אותי איך זה
מרגיש לחלוק איתו את אותו שם. עניתי להם שאם כבר זו שאלה שצריך לשאול אותו לגביי".
2. מעת שנחנכה אנדרטת השמות החדשה באמסטרדם, מקדיש
רוד, שאיננו יהודי אך בן משפחה לכל דבר ועניין, זמן ומאמץ מרובים לתעד את משפחתנו
המורחבת, שנספתה יחד עם רוב רובה של יהדות הולנד באושוויץ ובסוביבור. בתיבת המייל
שלי נחתו עוד ועוד מיילים ממנו, עם תצלומי שמות, מסמכים ורשימות. כל מייל שכתב
נחתם על ידו בציווי זהה: אסור שאף אחד יישכח.
הרשומה נכתבת כנגזרת של הציווי הזה.
3. באופן טבעי כתבתי כאן לא מעט על סבי וסבתי. לכל
אחד מהם היו שלושה אחים. בכל משפחה נספו שלושה אחים ואחד ניצל.
אלי, אח של סבא, חש כנראה בסכנה המתקרבת והפליג לאנגליה ממש רגע לפני שנסגרו
השערים.
מרגרט, אחות של סבתא, היתה בין הבודדים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז ווסטרבורק
בצפון הולנד ולהתחבא עד סוף המלחמה. שניהם שרדו את המלחמה בגופם אך לא לגמרי
בנפשם. וכי אפשר לצפות אחרת?
4. ארבעת האחים האחרים, הרמן ומאוריץ אחי אבא,
ויעקב ומריאנה אחי סבתא, לא ניצלו. הם הועלו על המשלוח הענק שיצא מווסטרבורק
לאושוויץ בסוף ספטמבר 1942. מצד אחד, בניגוד לסוביבור - בו נספו סבי וסבתי, ואשר
כשעתיים מרגע שבאת בשעריו כבר לא היית עוד בין החיים - באושוויץ היתה סלקציה. מצד
שני, ידוע שמשלוחי הענק שהגיעו לאושוויץ ממערב אירופה בתקופה זו נלקחו על פי רוב
מיד להשמדה.
אין לי דרך לדעת מה עלה בגורל דודי אבא מרגע שהגיעו לאושוויץ. נותר לי רק לקוות
שסבלו כמה שפחות לפני שהובלו אלי מיתה משונה.
5. סבי וסבתי הספיקו להביא לעולם בן אחד, וממנו יש
להם שישה נכדים ועשרים וחמישה נינות ונינים, כן ירבו (האחרון נולד לפני כמה
שבועות) הנושאים בלבם ובתודעתם את זכרון סבא אורי וסבתא שרה. אולם ארבעת דודי אבא
שנספו מעולם לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם, מה שמעצים בעיניי אף יותר את הציווי
לזכור ולא לשכוח; שחיו כאן פעם, שאהבו ונאהבו, שקיוו ונכזבו, ששמחו וכאבו.
שהתקיימו בעולם.
6. הרמן-חיים, אחיו הגדול של סבא, היה בן 52
כשנספה. כשאר בני המשפחה (למעט סבא המורד שפתח חנות תקליטים במרכז אמסטרדם) עסק גם
הוא בליטוש יהלומים. בעמוד המוקדש לו באתר הזיכרון של יהודי הולנד
מובא דו"ח רשמי של משטרת אמסטרדם (בתמונות. תודה Laura על העזרה בתרגום) ובו מתואר כיצד פסע הרמן בליל חורף אחד במרכז
העיר מרושת התעלות, ומפאת החשיכה חשב שעלה על גשרון אך בפועל מעד וצנח אל המים
הקפואים. באמסטרדם המרובעת זו היתה כבר עילה להנפקת דו"ח רשמי אודות האינסידנט,
אבל כך לפחות הרווחנו דרישת שלום בודדת (ומשעשעת) מהרמן של החיים הנורמליים, אמנם קצת יותר
מחצי שנה לאחר הכיבוש הגרמני אך לפני תחילת טירוף הגירוש וההשמדה.
שמו השני של אחי, אליכל, הוא חיים, על שמו.
7. מאוריץ-משה, קטן מסבא בשלוש שנים, היה בן 37
כשנספה. מהתמונה היחידה שנותרה לנו ממנו ניבט קלסתר עז, יהודי מאד. גם הוא, כאחיו
וכמרבית בני הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, ליטש יהלומים למחייתו. כאמור לעיל, גם
הוא, כאחיו הגדול הרמן, מעולם לא נישא. אולי היתה זו העובדה שאיבדו את הוריהם בגיל
צעיר (סבא וסבתא רבא, דוד חיים רודריגז גארסיא ורבקה לבית מורפורגו, נפטרו בגיל
צעיר יחסית לפני המלחמה) שתרמה לכך שהתקשו למצוא את מקומם בעולם ולהקים משפחה
בעצמם.
בתחילה חשש אבי שלא יהיו לו מספיק צאצאים לקרוא להם בשמות כל קרוביו שנספו, ולכן
נתן לאחי הצעיר דעאל את השם "יעשה", הלחם של יעקב (ויירה, עליו אספר
מיד) ומשה.
8. יעקב ויירה היה אחיה הקטן של סבתא שרה, סך הכל
בן 20 כשנספה. לאחרונה התגלגלה לידינו תמונה יקרת המציאות (מצורפת לפוסט זה) של
חלק מבני משפחת ויירה, כנראה סביב אירועי החתונה של הבת מרגרט (היא ובעלה שרדו את
המלחמה). בשורה הראשונה, עומד משמאל, רציני וחמור סבר, סבא רבא יוסף ויירה, שאני
נושא את שמו. לידו הזוג הצעיר, מימין להם סבתא רבא חוה ויירה לבית דה רוסה ולידה,
נמוך קומה ושחור שיער, יעקב בן זקוניה (המצולמים בשורה השניה הם אורחים וקרובים.
איני יודע מה עלה בגורלם(.
זו התמונה היחידה של יעקב ויירה שנמצאת בידינו. מעבר לתמונה הזו, ולעובדה ששם
החיבה שלו היה יאפּי, איני יודע עליו דבר.
9. מריאנה-מרים היתה גדולה מיעקב בשנתיים וקטנה מסבתא שרה בשש שנים. היא נספתה בגיל 22, בשיא פריחתה, לפני שהיה סיפק בידה להקים משפחה. מה שצובט את לבי יותר מכל הוא שלא נשארה לנו אפילו תמונה אחת שלה ואיננו יודעים כיצד נראתה. כאילו לא די בכך שהיה אדם ונכרת באבו ואיננו עוד, ואף לא הותיר אחריו צאצאים, או כתובים, או כל דבר אחר שיעיד מכלי ראשון על ישותו ועל עצם קיומו בעולם - גם דבר בסיסי כל כך כמראה קלסתר פניו נעלם מאתנו.
10. כשנולדה בתי הבכורה נתקף אבי שנית בבהלת ההנצחה שכבר הביאה אותו בעבר להלחים כמה שמות יחד, וביקש שאקרא לה מרוה, הלחם של מרים וחוה, אם ובתה, סבתו ודודתו. אמרתי לו שאין צורך, נביא לו שבט יפה כמו שביקש ויהיו לנו מספיק ילדות וילדים לשאת את שמות כל קרוביו. ובאמת, שחקיה אחותי הגדולה קראה לבת הזקונים שלה טלאל חוה, ואילו אני, בגאווה גדולה, קראתי לבתי בכורתי נעמה מרים, והצבתי יד לזכרה של מריאנה-מרים ויירה, "שֵׁם עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".
הרשומה הזו מוקדשת לרוד היקר, בן משפחתי, ששב
ולימד אותי פרק בהלכות זיכרון.
ככל שעוד אנשים יידעו ויקראו על הרמן ומאוריץ, יעקב ומריאנה - יקבלו קיומם וזכרונם
משנה חיות ותוקף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה