עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ: על "בזכרי על משכבי" לר' יהודה אבן בלעם

רשומה קצרה למיטיבי לכת על ר' יהודה אבן בלעם (להלן: ריא"ב) ועל פיוטו הנפלא "בזכרי על משכבי". כדי לא להאריך, לא אתייחס כאן לענייני משקל וחריזה, והמחפש יוכל למצוא התייחסויות נאותות אליהם באתר "הזמנה לפיוט" ובמקומות נוספים.

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו
וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי מְנוּסָתִי בְצָרָתִי
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר
וְיִוָדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר
וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר
אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר תָשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק
מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק
הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם
זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִזְכּוֹר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם
קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם
וְהִנָּשֵׂא הָאֵל עוֹשֶׂה הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו|
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מה ששבה אותי עוד משחר נעוריי בפיוט הזה הוא הישענותו במובהק על אחד מן הפסוקים היפים והמיוחדים בספר שמואל, ואולי במקרא בכלל.
כשדוד המלך חוטא ומונה את העם בניגוד לצו ה', הוא מקבל שלוש חלופות עונשין: שבע שנות רעב, שלושה חודשים בהם יינגף בפני אויביו או מגיפת דבר שתימשך שלושה ימים. דוד בוחר במגיפה באומרו "צַר לִי מְאֹד, נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה". היינו, מוטב לבחור בעונש השמור בידי ה' לעשותו, שכן ודאי רבים רחמיו על עמו ויחזור בו מן הרעה. ואכן, כמצופה, רחמי האלוה נכמרים על עמו והמגיפה נעצרת קודם זמנה.

ריא"ב לקח את משפט קבלת הדין היפהפה ומלא הכאב של דוד ובנה סביבו פיוט שלם. האדם העומד בעת סליחות לפני בוראו תולה בחדלונו ובאפסותו את יהבו על רחמי ה'. את הפיוט חורז כבריח המתח בין ההבנה כי צדקותו או רשעתו של האדם לא באמת נוגעים אל ריבונו של עולם - באשר ממילא הספר פתוח והיד רושמת והחוטא ייענש כפי מעשיו, טובים כרעים - לבין הפתח שנשאר על כל פנים לרחמי האלוה על ברואיו, על חולשותיהם וגודל חסרונם.

כשקוראים פיוט תמיד כדאי לחקור מעט על חיי כותבו, שכן הדעת נותנת כי תהיה להם לכל הפחות השפעה כלשהי עליו. כך למשל כתבנו פעם בפוסט אחר על הקשר בין חייו של ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס לביו פיוטו המופלא "עוקד והנעקד והמזבח".
מה איפוא יכול להיות קשר בין חיי ריא"ב לבין הפיוט שכתב?
אבן בלעם (אין קשר לבלעם הרשע, למרות שבמחזורים מסוימים כמעט ומיאנו להדפיס את הפיוט בשל ראשי התיבות בלע"ם בהם נכתב) נולד בטולדו שבמחוז קסטיליה (או "לה מָנְשָׁה", מכורתו של דון קישוט, להבדיל) בראשית המאה ה-11 ולאחר מכן קבע מושבו בסיביליה שבאנדלוסיה המוסלמית (אל אנדלוס). "בזכרי על משכבי" הוא מפיוטיו הבודדים, באשר רוב עיסוקו נסב סביב פירושיו לתורה (חלקם יצאו לאור במהדורה מדעית בידי פרופ' מערבי פרץ מהמחלקה לתנ"ך באוני' בר אילן).

נראה כי המתח בין מכורתו בקסטיליה לבין מושבו באל אנדלוס ליווה אותו כל חייו. בטולדו נולד אמנם למשפחה מיוחסת אך ענייה ובעלת אופי שמרני בהשוואה לשכבות האצולה של יהדות אל אנדלוס, שהושפעו עמוקות מן הפריחה התרבותית והמדעית חסרת התקדים שהביאו מאות שנות השלטון המוסלמי לאנדלוסיה. כאמור, ריא"ב אמנם עבר בהמשך חייו לאנדלוסיה אך שורשיו בטולדו הפכו אותו ללעומתי מאד כלפי בני קהילת מחוז מגוריו החדש. הלעומתיות הזו מצאה את ביטויה בעקיצות חריפות ביותר החורזות את פירושי אבן בלעם לספרי המקרא. בייחוד יצא קצפו על ר' משה אבן גִ'יקָטִילָה, בו ניתן לראות נציג מובהק של השכבה האמידה והמודרנית של יהדות אנדלוסיה (ומומלץ לקרוא את מאמרו של פרופ' פרץ שזכרנו לעיל על הביקורת הזו בפירושו של ריא"ב לספר תהילים, בתוך: דברי הקונגרס המדעי ללימודי יהדות, י"ב, 1997).

ריא"ב מבקר את אבן ג'יקטילה על ימין ועל שמאל, הן פילולוגית, הן פרשנית והן תיאולוגית ועושה זאת בלהיטות רבה (לעתים רבה מדי) ובלי שום פילטרים. מפאת החובה לקצר לא ניכנס כאן לדוגמאות מפורטות (ניתן לקרוא על חלקן בהמאמר שזכרנו) אבל נביא פה מקצת מין הכינויים שמרעיף ריא"ב בנדיבות רבה על אבן ג'יקטילה: "הוזה אשר רחמנא לצלן מדעתו", "חוקק חקקי אוון אשר ספרו ראוי לשריפה", "בעל תפיסה חלשה". "כופר בתחיית המתים" ועוד כהנה וכהנה תופינים על זה הדרך. כשאבן ג'יקטילה מביא כאסמכתא לדבריו את דברי אבו אל פצל אבן חסדאי, מחשובי יהודי ספרד (ובנו של המשורר ר' יוסף אבן חסדאי) שאף שימש כווזיר של מלך סרגוסה, קובע ריא"ב על שניהם בביטול שהם "כטובע אשר נאחז בנטבע וכעיוור אשר עיוור משכו". באחת הפעמים הבודדות בהן מסכים ריא"ב לדעת אבן ג'יקטילה הוא מקפיד להעניק לאירוע את הכותרת "נדירות מדהימה" כדי להבהיר הבהר היטב כי מדובר במעמד חד פעמי.

שמא יסתפק המסתפק כי לריא"ב היה עניין אישי עם אבן ג'יקטילה וכי זעמו לא חרג אל מעבר לעניין הפרסונלי הזה, אך עדותו של ר' משה אבן עזרא, מגדולי משוררי יהדות ספרד, בספרו החשוב "ספר העיונים והדיונים", מאששת בהדיא את מה שניתן היה לשער מלכתחילה ביחס לחום מזגו של הראשון.
בתחילה מונה רמב"ע את שבחו של ריא"ב "המורה השמרן, הזריז, הזכרן, בעל ההלכה בסוף ימיו, אבו זכריא יחיא אבן בלעם, יליד טולדו ויושב אשביליה, בעל הסיכומים הנהדרים והתקצירים המפוארים המצויים בידי העם. הסיר את מגרעותיהם והשמיט את חולשותיהם וניקה את תוכנם וטיהר את תמציתם, עד שהפכו דברים רבי המספר לקלים במספר", אך מיד לאחר מכן מודה כי לריא"ב היתה "קנאות שקיפחה את הפילוסופיה שבטבעו ואת שווי מזגו" ומוסיף כי "לא נשמר איש ממצודו ולא מן הפגיעה במקומות שסבר לא [כברי הפלוגתא שלו], כי הכריז עליהם בהסברים מכוערים כפי שיתגלה למי שיקרא את חיבוריו".

אולי יש קשר בין אופיו הלוחמני, הלעומתי, של ריא"ב לבין פיוט הסליחה המופלא שחיבר; שמא בערוב ימיו נקפו לבו על הקנאות ש"קיפחה את שווי מזגו" ומאחר והכיר בה כחולשת אופי עמה לא השכיל להתמודד לאורך חייו פנה בלית ברירה אל רחמי ה' בבחינת "אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו".
המתח החורז את הפיוט, בין קבלת הדין לבין הציפייה לרחמים, מקבל רובד נוסף, עז מבע, כשמנסים לשער את החרטה האישית הבלועה בו.
בסופו של יום, "מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק? הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו". ובכל זאת, "נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו"...