לא עבר שבוע מראשית הטירונות וטוראי חן כהן כבר הוכתר
חגיגית כשוקיסט הרשמי של המחלקה. המהדרים אף קשרו לראשו את כתר "הלמוט
הפלוגה", עם מועמדות מבטיחה ל"שוקיסט הבט"ר".
כהן היה שוקיסט מהדגם המפואר, XT. חשופית
נדהמת על מסלול מירוצים. המציאות הצה"לית התנחשלה סביב ישותו במאתיים וחמישים
קמ"ש והמסכן פשוט לא ידע עוד בין ימינו לשמאלו. במטווח, שכוב על הקרקע בתנוחת
ירי-בשכיבה מושלמת, הבין רק לאחר פקודת "בזמנכם החופשי אש" שללא ספק
יתקשה לירות, שלא לומר לפגוע, בשעה שהנשק שלו נותר שעון על הקיר בסככה. את אפוד
ה"חזייה" לבש פעם הפוך, מימיות מקדימה ומחסניות מאחורה, ואם לא די בכך,
ב"נתקלתם" אף שלף מוכנית את המימיה הימנית וניסה בעקשנות ובהתמדה ראויות
לציון להכניס אותה לבית המחסנית ("כהןןןן!!! מה נסגררררר??? עשית הסבה לרובה מיםםםם???????", רעדו הגבעות החוליות שסביב הבסיס משאגותיו של הסמ"ח). בהטלת רימון הטיל את הנצרה בקשת נאה הרחק מעבר לסוללה
ואת הרימון השליך בנונשלנט למרגלותיו. גור, המ"מ המבועת, עוד הספיק איכשהו
בשניה האחרונה לזרוק אותו אל מחוץ לעמדה ולהישכב על המועמד המוביל ל"שוקיסט
הבט"ר" תוך שהוא קובר את ראשו טפח וחצי בתוך הפודרה. שבועות לאחר
האינסידנט עוד היה כהן האומלל פולה גרגרי חול סוררים מזקן הבייניש העבות שלו. בפעם
אחרת נפנה להטיל את מימיו מאחורי סככת המטווחים, בדיוק מעל חרכי האוויר, שעה שמצדם
השני של אותם חרכים עצמם, בתוך הסככה, ישב שחר הרס"פ ליד שולחן הסגל. לאחר
שהלה, רטוב וזועם, נטל ממנו את נקמתו בריבית דריבית, עוד הספיק כהן ההמום לקנח את
יום המטווחים המרנין ההוא בשחרור בריח הגלילון שלו על אגודלו של גור המ"מ,
נוחה עדן, בזמן פריקת הנשקים - מעשה שזיכה אותו בשמו החדש, חן בוהן.
גם בקורס חובשים המשיך בוהן לשבור שיאי בה"ד.
במבחן האומץ של ראשית הקורס דפק את מחט המזרק האימתנית בירך של איפרגן שעמד לצדו
במקום בזו שלו, בשבוע חבישות ניסה לקבע צווארון פילדלפיה עם חוסם עורקים ובשבוע
ונפלונים היה לפרח החובשים היחיד בתולדות בה"ד 10 שהצליח להחדיר ונפלון לעורק
במקום לוריד, מה שכמעט שלח את המתורגל שלו לרילוקיישן בקריית שאול.
כשעלה בוהן ללבנון, קיבל עליו את הדין ומלמל בהכנעה
"נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו". שכן בניגוד לאי אלו
שוקיסטים אחרים מליגת העל, שכלל לא היו מודעים לשוקיסטיותם, היה בוהן מודע היטב
לזו שלו. הוא ידע שיהיה האחרון, אם בכלל, לשמוע את שריקת הפצמ"ר, לראות את
כדור האש הצורח של הפאגוט או לזהות את בוהק התיל הממעיד. ואכן, בסיור ההוא סביב
המוצב לא הבחין כלל בכלימגור המוסווה תחת שמלת הפיברגלס. לזכותו ייאמר שגם אף אחד
אחר לא. שרוע על הטראסה, מנוקב ככברה בכדוריות המתכת הלוהטות, הביט בוהן לסירוגין בפרפרי המוות השחורים המתכנסים וחגים בסבלנות מעל ראשו וברופא הגדודי הנלחם כאריה
על החיים ההולכים ואוזלים מגופו. ואז, רגע לפני שצלל למעמקים, זרחה החלטה בהירה
מאד באופק מחשבותיו. אם הוא יוצא מזה הוא הולך ללמוד רפואה.
אחרי שהשתקם פנה בוהן, נחוש כפלדת אל-חלד, לקיים את
שבועתו. לסתות נפלו על הרצפה ברעש גדול, גבות הורמו בתדהמה לשיא גובהן, בדיחות
אודות הסקלפלים, הגאזות, המפשקים והפינצטות שיישכחו בוודאות בבטני מנותחיו נורו
לאוויר בתרועות צחוק. אבל בוהן לא שת לבו לכל אלה. הם ממילא לא יבינו.
הם באמת לא הבינו. חוץ מאודליה, הסטודנטית השקטה
והמאירה מ"המטולוגיה סמסטר ב", שמבלי שביקש לקחה על עצמה את פרויקט
בוהן, הכינה לו בסבלנות אין קץ כרטיסיות זיכרון צבעוניות לכל מבחן ולכל תרגיל ולכל
ניתוח, ובאותה סבלנות עצמה כותבת לו מדי בוקר, כבר חמש עשרה שנה, רשימת תזכורות
יומית ומטמינה אותה בכיס חולצתו בשעה שהיא מנשקת אותו לשלום בחילופי המשמרות שלהם
בבית, שלא ישכח לשים את הגדול בבית הספר, לאסוף את הקטנה מהמעון, או להשאיר לה את
הרכב בחניון.
גם אתמול, כמו בכל יום, קרא בוהן בתשומת לב את הרשימה,
סעיף אחר סעיף. בסעיף 9 החליף טוש צבעוני את העט השחור. "פציעולדת שמח
אהוב שלי", נכתב שם באותיות עגולות ומתרוננות.
לבו של בוהן הלם בחוזקה נגד סגור צלעותיו. שוב שכח. הוא השתהה לרגע על עמדו, מוחה
שתי דמעות סוררות מזוויות עיניו, ואז ננער, חייך חיוך רחב ופנה לעמל יומו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה