יציאה
הביתה אחרי 21 יום במוצב. יורד מהספארי בשער שבגדר הגבול. מדי א', מגולח, מצוחצח.
בין הגדר לבין הציליוויזציה עוברות כמה דקות הליכה בתוך טבע פראי ונטול אדם בעליל.
אין לי שום דרך לזכור מה הסיבה, אבל הייתי לבדי. צעדתי לי בהליכה קלה ומתרוננת,
מתכנן לעצמי בראש את החופשה המתקרבת לה בצעדי ענק. הכוננות בצניחה חופשית ממאה
לאפס. הנשק בהצלב על הגב, התיק הענק מעליו. הצולבת על החגורה. היי, מה כבר יכול
לקרות?
אז זהו.
עשרה מטר מולי על השביל עומד זאב גדול ואפור, נראה כמו
זכר אלפא קלאסי, ומביט בי במבט חודר מאד. אני עוצר באחת, המום. לא, באמת עכשיו?
מחליט לחכות קצת, אבל הבחור לא מראה סימני תזוזה, ואם לא די בכך אף מתחיל לנהום
לעצמו מעדנות. הנשק קבור אי שם על הגב מתחת לתיק. מה עושים?
לאט
לאט אני משחרר את התיק, לא מוריד מבט מהטורף. עוד יותר לאט מעביר את הנשק מהצלב
לתלה-צוואר. העיניים כל הזמן על הדייט שלי, אומדות ובוחנות. בתנועות איטיות
ועגולות מאד אני מוציא את הצולבת מהחגורה, מכניס מחסנית, דריכה שקטה. הדריכה השקטה
המבצעית הראשונה בחיים שלי, דווקא כשלבנון בגבי. נפלאות דרכי האלוה.
זאביק
ואני בסטנד אוף, קצת כמו ברחוב ראשי במערבון ספגטי. הוא אומד בעיניים
ירוקות-אפורות את ההולך-על-שתיים הבלתי-מבצעי-בעליל שנכנס לו לטריטוריה. אני מעביר
נצרה לבודדת, אצבע מלטפת הדק. הנשק בתלה צוואר אבל זאביק לא בין כוונות כי בכל
זאת, לא צריך לעצבן אותו יותר ממה שכבר התעצבן על הבוקר.
לא
יודע כמה זמן עבר. תחושת הזמן נעלמת ברגעים כאלה. אבל בסוף הבחור פשוט חתך מהשביל
במנוד ראש מלכותי ונעלם לו בין השיחים.
מיותר
לומר שאת ההליכות בין השער לגדוד בחודשים שלאחר מכן כבר עשיתי במוד מבצעי שונה
לחלוטין. אבל זאביק לא התקיל אותי שוב. אולי, במעין אחוות לוחמים חוצת מינים, הבין
ששליטה וטריטוריה הם אמנם דברים חשובים מאד שאין להקל בהם ראש כלל ועיקר - אבל
בסופו של יום, אחרי הוואסאח והפאסון, כולנו, זכרי על ארבע כזכרי על שתיים, בסך הכל
חיילים עייפים שסיימו משימה ועכשיו רק רוצים הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה