והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 3 במאי 2020

ימי לבנון: ינאי ואני



בעיתון סוף השבוע מצאתי לפני כמה שנים כתבה גדולה על שלמה ינאי, מנכ"ל ענקית התרופות טבע שהחליט לפרוש מתפקידו, כנראה לטובת קריירה חדשה כלשהי. קראתי על האיש, פועלו והגיגיו, הבטתי בקלסתרו הנחוש המרוח על כפולת העיתון וחזרתי בזכרוני למפגש המפעים והמאד אישי שלי עם הבנאדם, אי שם בשלהי שנות התשעים...
***
כשראיתי את הדם אוזל במהירות מפניו של עידו הבנתי שאנחנו בבעיה. הבחור, מ"פ חביב מגדוד צבר ומפקד המוצב שלי, עמד חיוור בחמ"ל, שמט מידו את השפופרת הירוקה של הטלפון הצבאי, נשען בלאות רבה על מפת התדרים ולחש, ספק לי ספק לעצמו: "ינאי מגיע".
בתחילה לא באמת הבנתי על מה המהומה. מוצב כרכום, בו שירתתי כחובש מוצב, היה חביב במיוחד על אי אלו מיני אלופים וסלבריטאים אחרים, שעטו על ההזדמנות לבקר במוצב "חם" מבלי להזדקק לנסוע 30 ק"מ לעומק לבנון כדי לזכות בחווייה. מי לא היה אצלנו? עמירם לוין (כאלוף פצ"ן), שאול מופז (כראש אג"ת), ליפקין-שחק (כרמטכ"ל), אילנה דיין (כגבר-גבר מהתקשורת), אור הלר (אז גל"צניק צעיר בסדיר). כולם באו, התנחמדו אלינו, הביאו איתם צ'ופרים וחבילות מהאגודה למען החייל, העניקו לנו צ'פחות חבריות ושאלו אם הכל בסדר. אף אחד לא עשה בעיות. אף אחד לא בא להעלות אותנו על טיל. אז מה הביג דיל עם הינאי הזה? כולה אלוף פיקוד דרום. ולמי אכפת אם גבעתי שייכת לפיקוד שלו? הוא בכלל לא מפה. שיבוא, יגיד יפה שלום ויילך לעזה, במובן המילולי ביותר של הביטוי.
אבל החבר'ה מגדוד צבר, בעיניהם הפחד הנעלם, הבהירו לי באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ינאי לא עושה את כל הדרך מג'בליה כדי להריץ איתנו דחקות בחדר האוכל. באויר רצו סיפורים על לוחמים שהעזו להתעפץ מולו בתדריך או ניסו לענות לו בשיחת מוצב ועפו לכלא לחודשיים. המוצב המנומנם נכנס לאטרף של הכנות, נקיונות, ספירות מלאי, בדיקות כוננות וישיבות מטה קדחתניות. אפודים שופצרו, מימיות הוחרשו, שוברי הצורה של הקפלס"טים עוצבו מחדש, והכי חשוב - נפתחה רשמית עונת פולחן הנשק האישי, קודש הקדשים של ינאי. אני חושב שחוץ מלהשרות את הנשק שישה חודשים בשמן המור - סגולי הכומתה עשו בערך הכל, כולל לפרק את המכלולים ליסודות חד-תאיים ולשלול פילים בקנה באמצעות הלשון.
***
כשלעצמי, נמנעתי במופגן מלהצטרף לחגיגה. לא הייתי שייך לגבעתי אלא לאוגדה המרחבית, ואף ינאי לא ישלח אותי, חופ"ל שלם בצה"ל שטחן שמירות ומארבים בכרכום עוד כשגבעתי היו בנופש באולגה, לעשות אהבה עם כוונת חרירית שבוע לפני שהוא מגיע. לכן, שעה לפני הביקור השתרעתי על איזו בטונדה, שמתי קסטה של ג'טרו טול בווקמן, פירקתי בכיף את הנשק והתחלתי לנקות את חלקיו בניחותא.
אבל ינאי, כמו ינאי, הקדים בחצי שעה, וכל המוצב החל לרקוד כבני צאן מעוצם החרדה. מזל שהספקתי לנקות את הנשק. הרכבתי אותו בזריזות, עטיתי על עצמי את השכפ"צ, אפוד החובש והקפלס"ט, שדוגמו מבעוד מועד, ועמדתי שמח וטוב לב למסדר האימים של האלוף. סוף סוף הצלחתי לעמוד בזמנים, לשם שינוי.
אני עומד לי במסדר, נשק בתלה-צוואר, מבסוט מהחיים. מעיף מבט אחרון במתפסים כדי לשלול את קיומו של עוד אבקיק עיקש, ואז שם לב שמשהו חסר. מכירים את שאול, שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה? ובכן, עבדכם הנאמן הלך לחפש פילים ואיבד ידית דריכה. ידית הדריכה של ה-M16, לכל הדעות חלק בלתי שולי בעליל בקונסטרוקציה של המוצר, היתה מונחת כנראה על הבטונדה שעליה פירקתי את הנשק, או אולי על רצפת תעלת הקשר, או אולי במדרגות הבטון שיורדות מהסוללה לרחבת המוצב. למעשה, לא היה לי שום מושג היכן היא היתה, אבל הלכתי וקיבלתי מושג ברור מאד היכן לא היתה: במקומה הטבעי, בין הקת לכוונת האחורית.
בינתיים ינאי מתקדם לכיווני, עובר חייל חייל, מוציא מחסניות מהפאוצ'ים ומוודא בלחיצה שהן מלאות לגמרי, בוחן שיפצורים באפודים, מוודא החרשת מימיות וכמובן בודק את הנשקים לחלקיקיהם. אימה חשכה נפלה עלי. התחלתי לדמיין את עצמי באופן מוחשי מאד הולך ונרקב באיזה צינוק בכלא 4, שולח ד"ש להוריי דרך קלטת וידאו זולה כשהמקוצרר של ינאי (מצוחצח למשעי וכולל ידית דריכה תקנית) מכוון לראשי, ומייחל לאיזו עסקת חילופי שבויים עם פיקוד דרום שתביא לשחרורי עוד בטרם הגיעי לגיל הבלות. ידעתי בוודאות שאני הולך לחטוף ולחטוף חזק. עטפתי בכף ידי את המקום בו אמורה היתה להימצא הידית הסוררת וחיכיתי שאגרוף הזעם של ינאי יעצב את חיי מחדש.
ואז, לאחר שסיים לבדוק כדור כדור בשרשירים של רותם המא"גיסט, שעמד לצדי בשורה, נתן בי האלוף מבט קצר ופזור דעת, הסב את פניו לעבר ניר המג"ד ונבח "דקה כולם בתדריך". כל הפלוגה קפצה על מקומה כעדר ארנבות וטסה לחדר האוכל, אבל אני נותרתי נטוע במקומי, מתמסר כל כולי למגעה המרפרף של השכינה על פניי, מתענג על הקריצה הידידותית ששלחה לי וקורץ לה בהכרת טובה בחזרה.
***
בתמונה בעיתון ינאי המעונב מישיר מבט אמיץ אל האופק הלא נודע. גרסתו האזרחית מרוככת כל כך ביחס לזו הצבאית מ-97'. הוא מתרגש, ינאי, נוכח סיום עוד פרק משמעותי בחייו, כמו גם נוכח תחילתו של פרק חדש, עלום ובלתי נודע.
איחלתי לאלוף הצלחה בהמשך תפקידו.


תגובה 1: