והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 8 במאי 2020

ימי לבנון: פסיפס יהודי

קבוצת לבנון החדשה בפייסבוק מנערת את שגרת הקורונה המנומנמת שלי. יחד עם רבים אחרים אני נשאב אליה פנימה, חווה מפגשים מחודשים אחרי יותר מעשרים שנה, חוזר למציאות שאיש לא יבין מלבדנו. הפוסטים מרגשים ומטלטלים, נוגעים בנקודות עמוקות של הזדהות וחוויה אבל גם פותחים פצעים ישנים. טוב? לא טוב? לא יודע. בינתיים אני שם.
***
לפני כמה ימים ראיתי את "בופור" עם הגדולים שלי. רציתי לנסות להעביר להם איך זה מרגיש להילחם עם אויב שלעולם אינך רואה, להחזיק קו מול אורב הסמוי מן העין. תכלס קצת הרסתי להם את הצפיה, כל חצי דקה נדרך, צועק "בול! בול ככה היה גם אצלנו! אתם מבינים?! בול!"
טוב אבא, הבנו, תן לראות כמו בני אדם.
***                                                                                       
בשרשור תגובות לפוסט שכתבתי בקבוצה מתברר לי שדוד, חברי מהתיכון, עלה לכרכום בדיוק כשירדתי משם. הוא סיפר לי שבשמירות, מול ירוק משכר ביום ובתוך ערפל שחור בלילה, היה שר ניגונים חסידיים מבית סבא כדי להרוג את הזמן (שיטה מוצלחת הרבה יותר, אגב, מזו שפיתחתי אני באותן עמדות עצמן: גילוף בעץ. לא לגמרי ברור מה חשבתי לעצמי, אבל כבר ביצירה הראשונה גילפתי את האצבע שלי בצורה הזו שהייתי צריך לדפוק תחבושת-אישית כוננות מהאפוד כדי לתקן את הנזקים).
          ***                                                                                        
סבא של דוד, שרגא פייבל דופלט, הסתתר בבלגיה בזמן המלחמה. כשמלשין בלגי איים לחשוף את מחבואו חנק אותו למוות בידיים חשופות. אחרי המלחמה שב הביתה, העיף מבט קצר בהפיכה שהשאירו השכנים הגויים בהעדרו כשניסו לשווא למצוא את היהלומים מהעסק המשפחתי, ואז חשף את המחבוא שבקיר, הוציא את היהלומים שחיכו לשובו וחזר לסחור בהם עוד באותו שבוע. מאז עבד ושתק, עבד ושתק. רק ניגוני חצר רוז'ין של בית אבא נבעו מחדרי לבו ופרצו את סגור פיו.
***                                                                                         
בצורה שאין לי שום דרך להסביר, הכל התחבר לי בראש למין פסיפס יהודי אחד. רוז'ין וכרכום, המלחמה ללא שם שלנו ושרידי המלחמה ההיא. סבא שר מבין חומות שתיקתו באנטוורפן, נכדו שר בעמדה המבוטנת בלבנון, "רַבְרְבִין עוֹבְדָךְ וְתַקִּיפִין, מָכֵךְ רָמַיָּא וְזַקֵף כְּפִיפִין, לוּ יִחֵי גְּבַר שְׁנִין אַלְפִין, לָא יֵעֹל גְּבוּרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָא". כמה יופי טמון בבריח הדורות הזה. כמה הדר, כמה ערגה וכיסופים.
***                                                                                         
מאז מתנגן הניגון היפהפה הזה (שדוד הקליט עם אחיו ובן דודו) בחלל ביתי בכל שישי בשעת רעוא דרעוין, רגע לפני כניסת השבת.
"לְמקְדְּשָׁךְ תּוּב וּלְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, אֲתַר דִי בֵהּ יֶחֱדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין, וִיזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין, בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשׁוּפְרַיָּא".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה