והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 24 במאי 2020

ימי לבנון: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה


"במקום בו יש חיים - תימצא גם האהבה", אמר פעם מהטמה גנדי. והלוא גם בלבנון היו חיים, או לפחות סוג של חיים.
***
קשות השמירות במוצבים. שעתיים נטו בעמידה (וזה במקרה הטוב, אם לא מוכרז בינתיים נוהל אירוע). על רדיו או גרעינים אין מה לדבר אפילו. מילא בשעות היום, מרוב העמדות נשקף אז נוף הררי מוריק המרחיב את הדעת. אבל בלילה? לילות לבנון חשוכים היו כאפלת מצרים. אם במקרה יצא לך ליפול על אמצעי ראיית לילה נורמלי, ואם הערפל טרם ירד כשמיכה על המוצב - עוד יכולת לראות משהו מחוץ לעמדה. אבל לרוב ניסו שומרי הלילה בעמדות לשמור בעיקר על שפיות דעתם. כמו מאליהן היו נשלחות אז אצבעותיהם אל חוגת מכשיר הקשר ומעבירות ל"סיאס", התדר הסמי-מחתרתי על שם אגדת הרדיו משנות התשעים, בו עלו לילה לילה לשידור-מטעם-עצמם עשרות שומרים משועממים מכל רחבי הגזרה.
ואם זרחה השמש באופק לילו של השומר, אם הציצה לרגע הקשת מבעד לעננים, אם הסתדרו כל הכוכבים בנוף האסטרולוגי של המשמרת באותו תיאום מושלם, סינכרוני - או אז היה בוקע לפתע קול נשי מתוך אפרכסת הפלסטיק השחורה, וכל חלל העמדה המבוטנת היה מתמלא רוך ועדנה ומתיקות שאין לתארן. קופידון הלבנוני היה יורה אז את חיציו בינות לתעלות הקשר ולסוללות – תחליף משובב ומרענן כל כך לבליסטיקה השגרתית של הגזרה. זוגות זוגות היו פורשים להם אל תדרים נסתרים ומוסכמים מראש, ושם, הרחק מאוזניים זרות, משוחחים ביניהם משני עברי הגדר בערגה ובכיסופים. ופעמים רבות גם היתה נבנית, אט אט וברוב חמדה, הציפייה הכבושה להיפגש זה עם זו ביציאה הבאה.
***
האדם הסביר לא היה מונה את אשר ברזני כיעד הטבעי של קופידון הלבנוני, או בעצם כל קופידון שהוא. דחוס וקצר קומה, שחור שיער ומזג – כונה ברזני בקרב רעיו החי"רניקים "הפרד", ראשית על שום מזגו ושנית מטעמים פיזיו-זיאולוגיים גרידא, שכן ברזני היה בפשטות כלבויניק של פק"לים. החברים מגבעתי העמיסו על כתפיו הרחבות כל מה שיכלו. במובן מסוים ניתן לומר שברזני היה הפיילוט המוצלח הראשון לפרויקט שילוב הלאמות בצה"ל.
אבל חיציו של קופידון ערמומיים הם, ומשננעץ אחד מהם בלבו של ברזני, אי שם בין השרשירים של המא"ג לקנה של ה-0.5, כבר לא ניתן היה להוציאו. ענבל, קראו לסמב"צית שפגש בתדר סיאס בצפון-מזרחית. מי היה מאמין שבת תמותה תצליח לכבוש בתמרון פשוט כל כך את לבו של הפרד? אבל עינינו הרואות שכך קרה. ומשכך קרה, נהפך ברזני והיה לאיש אחר. הוא הסתובב במוצב חולמני כציפור שיר, נטה שכמו לסחוב עוד יותר ציוד במארבים וכשכולנו קיללנו את מר גורלנו אחרי שמיכלי המים הגדולים פוצמ"רו למוות ונשלחנו להתקלח עם ג'ריקנים קפואים – נישא ברמה קולו המתרונן של עופר האהבים ממקלחת הג'ריקנים המאולתרת: "ענבללל, זה מצב לא נסבללל, את חייבת לחזור עוד הלילההה. הו ענבללל, הו ענבללל".
ברשימות השמירה ניסו כולם להשתבץ לפני הפרד, שהיה דופק באדיבות, דרוך געגועים, על דלת הפלדה של העמדה חצי שעה לפני הזמן. הרץ-קנקן דילג מראש על העמדה שלו. לא היה עם מי לדבר. הבחור טבע בעיניה של אהובתו עוד לפני שחזה בהן במציאות ולו פעם אחת. "אפילו קובה וממולאים היא יודעת להכין, ישתבח שמו", שח לי בעיניים מצועפות, אבא שלה כורדי, היית מאמין?". הציפייה לפגוש את אהובתו אחרי שלושים וחמישה יום בפנים הלכה ונבנתה בגופו הדחוס כפרפר מרהיב עין המחכה לפרוץ מסגור כלאו ולפרוש את כנפיו כנגד השמש.
***
וכשחזרנו למוצב ביום ראשון שאחרי מפגש האוהבים ההיסטורי, חשתי לבדוק מה שלומו של הפרד ומצאתי אותו אבל וחפוי ראש. שלושה ימים תמימים לא הוציא מילה מפיו. ביום הרביעי שלח אותי עידו המ"פ לרפא את הלב השבור. "אני חובש, לא פסיכולוג", התרעמתי. "אתה מה שאני אגיד שאתה", פסק עידו ויצא לתדרך את התשמוע. בלית ברירה עליתי לעמדה של ברזני וטפחתי על כתפו בעדינות. "מה קרה, אשר", שאלתי, "היא לא היתה יפה?". הפרד נעץ מבט לא ממוקד לעבר הואדי. "יפה, יפה מאד", מלמל. "נו? ולא מצאה חן בעיניך?", הוספתי להקשות. "מצאה, מצאה מאד", ענה רפות.
"
נו, אז מה קרה??", צעקתי. ברזני שתק. "היא ספרה לי הרבה על אבא שלה", נאנח לבסוף, "פחות על האמא."
הנה כי כן מסתבר, שענבל של ברזני היתה פרי אהבתם יוצאת הדופן של שמוליק כהן, הטרקטוריסט השחום של מטע הנקטרינות הקיבוצי, וקוני ון דר האל, מתנדבת צעירה ואדמונית מהולנד. כדי לסבר את האוזן רק נגיד שקוני לא ממש נזקקה לסולם כדי לקטוף את כל הנקטרינות מהעץ. נתוני הגובה של ענבל, אם טרם הבנתם, נתרמו במלואם מהצד ההולנדי של המשוואה.
"
מה בסך הכל רציתי? מישהי שתתכרבל בזרועותיי. לא דמיינתי סנטרית באליצור חולון!", זעק ברזני אל שמי לבנון האפורים והשותקים, "אם כבר אני יכול להתכרבל בזרועותיה, ותאמין לי שגם לך עוד יישאר מקום, כולל הפק"ל שלך. ואולי גם אלונקה".
"עזוב, עוד קורבן סיאס", אמרתי לעידו כשירדתי, מניד בראשי לשלילה. "אין יותר מדי מה לעשות, תן לזמן לעשות את שלו".
אבל כמה ימים אחר כך, כשעמדתי בחמ"ל וניסיתי להבין מה קורה עם השיירה, נכנס ברזני בשקט ופילח את הסרגל של התצ"אות מקופסת העטים. כשחזרתי לחדר מצאתי אותו יושב על מיטתו, מודד את עובי הסוליות בנעליו ומחשב חישובים שלא התקשיתי מדי לרדת אל פשרם. "גם אתה ירושלמי, נכון?", אמר בשקט כשהבחין בי, "תגיד, מה עם הבחור ההוא, אליק, במרכז העיר מול בניין העמודים? אתה חושב שהוא עדיין מכין נעליים בהזמנה אישית?".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה