והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 21 במאי 2020

ימי לבנון: בואי גלי

בדרך הביתה מהעבודה משחה השמש השוקעת את השמים לימינו באדום דם. בגלגלצ החלו להשמיע את "בואי גלי" של ירמי קפלן ושלומי קלט שעשרים שנה לא שמע אותו, מאז לבנון.
במוצב נקראו החדרים "צוללות", צרים וארוכים, עטופים שכבת בטון עבה ובלי חלון בודד לרפואה. לכל אורכם, משני הצדדים, מיטות של שלוש קומות. 18 לוחמים במסדרון צר ואפלולי. החלל הזה, שאורכו כאורך מיטתך וגובהו עשרים סנטימטרים מעל ראשך, היה בערך המקום הפרטי היחיד לברוח אליו בינות לתדריכים, לשמירות, לתשמועים, למארבים ולפצמ"רים.
את השקט בצוללת, ההכרחי כאוויר לנשימה, הפרו באופן עקבי ומתמשך שני פסקולים. הראשון היה של צעיר הלוחמים בפלוגה המסייעת של החי"ר, שבשל צעירותו עדיין הסתובב עם נשק ארוך ותכנן בקול רם במיוחד ובמונולוגים ארוכים מאד עם כל מי שרק מוכן היה או לא מוכן היה לשמוע כיצד ישים את ידו על המקוצר הבא שיתפנה. המקוצר הבא שהתפנה, מצדו, הקפיד תמיד לנחות בסופו של דבר בידיו של לוחם אחר, וכך זכו שלומי וחבריו לצוללת לשמוע את המונולוגים הללו שוב ושוב, ללא חשך.
על הפסקול השני היה אחראי הלוחם הותיק באותה פלוגה עצמה, ששמע את "בואי גלי" בלופ אינסופי שהוציא מהדעת. החי"רניקים האחרים בפלוגה לא העזו להתעמת עם בכיר הותיקים. השיריונרים ניסו להתקומם והתייאשו, ושלומי, כדרכו מימים ימימה, שכב על המיטה וספג בדממה, בורח לקסטה המוקלטת שקיבל מדימה הטען-קשר (ג'טרו טול בהופעה חיה בלונדון) שחרכה לו את הווקמן, ומדמיין בפירוט רב ובצבעים עזים מאד את השפטים הנוראים שיעשה בסליל הקלטת של ירמי קפלן ברגע שזו רק תיאות ליפול לידיו.
בסוף, כמו כדי לשוב ולהצדיק את הפתגם שהסתובב בין החיילים, 'הפצמ"ר מחפש את הסמ"ר', נהרג הלוחם הותיק בהתקפת מוצב. בתמונה של ההלוויה בעיתון ראה שלומי את חברתו כורעת מתייפחת על הקבר הטרי. בכיתוב מתחתיה קרא ששמה היה גלי והבין. בלבנון כל אחד התמודד בדרכו שלו.
שקט ירד על הצוללת. הלוחם הצעיר קיבל את המקוצר של הלוחם שנפל בצעד שייתר כארבע תוכניות מגירה מפורטות, ואת "בואי גלי" שלומי לא שמע עוד. עד עכשיו, ברכב, בתוך השקיעה האדומה, בדרך הביתה. ולמרות שחלפו עשרים שנה, זכר, מסיבות מובנות מאד, כל אקורד וכל מילה וכל ריף גיטרה. אבל את הזעם ומזימות הנקמה החליף עצב גדול, שעטפו כשמיכה שחורה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה