החלום
התחיל ממש כמו שאר חלומות לבנון שלי, דרוך ומתוח עד קצות העצבים. הפעם בשיירה בדרך
מראש הנקרה למוצב רותם. שבת בבוקר. אנו דחוסים ברכבים הממוגנים, יד חובקת נשק,
אצבע מטיילת סביב שמורת ההדק. מבעד לזכוכית העבה, החלבית, מנסים לזהות תנועות
חשודות, או, גרוע מזה, את כדור האש השורק של הפאגוט.
עוברים בנאקורה ביעף, אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. פתאום מימין לכביש התקהלות.
לרגע נדרך כל שריר בגוף, אך במשנהו מתגלים לעינינו בני הקהילה היהודית של נאקורה
(אל תחפשו, אין כזו) יוצאים מבית הכנסת שעל אם הדרך אחרי תפילת שבת של בר
מצווה, מאירים כזוהר הרקיע. כולם לבושים בבגדים מרהיבים ביופיים. רקמה עדינה של
תכלת וארגמן שזורה זהב מקודקוד ועד ראש. הם מפצירים בנו לעצור ולטעום מהסירים
המכוסים, עיניהם טובות ומחייכות. אבל בלבנון אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. אנו
מבקשים את סליחתם בתנועות ידיים מסורבלות והם מצדם מהנהנים בהבנה ובמבטם דוק של
צער. או אז שולפות הנשים מכליהן שקיות תפוחות וזורקות על רכבינו השועטים עוד ועוד
סוכריות מלוא החופן.
|לב|
השבמחק