והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 26 בדצמבר 2020

ימי לבנון: הצדעת ייעול

א.
אני לא יודע להצדיע.
מודה, משהו בסיפור הזה אף פעם לא עבד לי. זוית המרפק, מנח הזרוע, מפגש כף היד עם הראש. או, סביר יותר להניח, כולם יחד. ההצדעה שלי נראתה בגדול כמו מישהו שטופח על המצח אחרי שנזכר בעניין ממש חשוב שפרח מזכרונו. ללא ספק אסון חיילי בכל קנה מידה.
גור, המ"מ שלי בטירונות, היה ישיר מאד. ההצדעה שלך היא תקלה, פסק נחרצות, ובדעתי לטפל בה. פז המ"כ נשלח לאמן אותי שעה ארוכה מול הראי במקלחות. עזר כמו כוסות רוח למת.

יום אחד לפנות ערב ראיתי את גור מתקרב מרחוק. בטירונות, כידוע, מצדיעים לכל קצין חולף. סחבק, אמרתי לעצמי, יש לך מספיק זמן להתארגן על עצמך עד שהוא מגיע ולעשות את זה כמו שצריך לשם שינוי. סידרתי את הגלילון בהצלב ראוי, התמתחתי מלוא קומתי, נזכרתי בכל החוקים של פז מהאימונים מול הראי, נעמדתי מול המ"מ ונתתי את כל מה שהיה לי. גור הביט בהצדעה שלי במבט חומל, נאנח אנחה עמוקה וארוכה מאד, שאלפיים שנות גלות, חורבן, שמד, גזירות ופוגרומים הדהדו לכל אורכה, ואז אמר בלאות "יום שישי בערב עכשיו. נוהל שבת. לא מצדיעים בנוהל שבת".

ב.
שבת חיי-שרה, סתיו תשנ"ז. יפה ובהירה עד מאד. אני מסב לשולחן שבת עם בני משפחתי בשעה שהצרורות הארוכים נורים לעבר הצפון-מזרחית בכרכום. המגחים של גדוד עשת מזנקים לרמפות. חוליית הסאגר שאורבת להם משחילה לראשון בין תובה לצריח. המט"ק עף החוצה מההדף. התותחן נפצע קשה. ארז, הטען, סופג פגיעה אנושה. לחופ"ל שהחליף אותי לא נותר דבר לעשותו. "כסה אותו בשמיכה", אומר לו הרופא. חבריי מתאג"ד 300 מחזירים את ארז הביתה.

 ג.
קיץ 2008, מילואים קו צפון גולן. התאג"ד שלנו תופס כוננות במסעדה בחוות ג'ילבון. בשיחה עולצת מעל צלחות עמוסות כל טוב באוויר הקיצי הנעים מגלים רפי, נהג האביר-בולנס הותיק, ואני, שבן הדוד האהוב שנפל בלבנון הוא בעצם החבר מהמיטה ממול בחד"ב, שפיו חייך ועיניו שחקו ושיחתו נעמה ופניו האירו, עד שנגדע בצריח הטנק בשבת ההיא.
ואת מקום שיחת המילואימניקים העליזה תופסים באחת עורות מצטמררים ולבבות הולמים ודמעות חונקות בגרון.

ד.
חזרה לסתיו תשנ"ז. יום ראשון שאחרי. אני חוזר מהבית אבל בינתיים אין שיירות לכרכום. בזמן שאני ממתין בחטיבה צד אותי קצין משמר מזדמן לטובת צוות ההנחתה של הרמטכ"ל, שבא במסוקו לבחון את הטנק הפגוע. יאללה בכיף, אני אומר לעצמי, לנופף אנה ואנה בסטיקלייטים כתומים זו משימה לא מסובכת מדי ככלות הכל. אלא שהקצין מציב אותי מול פתח המסוק ומפיל דווקא עלי את ההצדעה הרשמית של המנחיתים. אחי, אני שח לו בתחינה, תן לי לנופף בסטיקלייטים המטופשים האלה גם בעוד תשע הנחתות מצדי, אבל תאמין לי שאתה לא רוצה לראות אותי מצדיע לרמטכ"ל.
אלא שתחנוניי מעוררים בלב הקצין מין יצר חינוכי משונה. אתה תצדיע ותצדיע כמו גדול, הוא פוסק וחותם את דיני.

המסוק נוחת. הרמטכ"ל מגיח מולי מן הפתח. אני מתמתח ונותן את כל מה שיש לי. הרמטכ"ל מביט בי משועשע, פניו נעימות וטובות. הוא מבליע צחקוק סורר, מחייך חיוך רחב, משחרר אותי בהצדעה ומעניק לי טפיחה אבהית על השכם. קראו לו אמנון ליפקין שחק והשבת ימלאו שמונה שנים לפטירתו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה