חודש לפני ט"ו בשבט
תשנ"ז החליט עמית - בשגרה, חייל בעל נימול כרוני בשריר היוזמה - שבכרכום
ייערכו נטיעות כדת וכדין לפי הספר. כל ניסיונותיי להסביר לו שלכל הדעות מדובר
במנהג ארץ ישראל עלו בתוהו. פרח הנוטעים נופף מולי במדרש חז"ל המפורסם לפיו
עתידה ירושלים להתפשט עד דמשק. "ואם עד דמשק", דרש בתרועת נצחון,
"עד ג'בל בלאט על אחת כמה וכמה".
בתדריך בשי"ן 88 נעצו כל המשתתפים עיניים נדהמות בעמית, שעמד זקוף וגאה עם
השתיל בידיו כמו נציגה הנרגש של כיתה ב' 3 לנטיעות הבית ספריות ביער בן שמן. אבל
לאחר כמה בדיחות מתחייבות שעניינן השוואות כאלה ואחרות בין העציץ מן הצומח לבין
העציץ האנושי שאחז בו, אושרה עליית השתיל לקו לבנון הראשון והאחרון שלו.
בעצם בוקר החג עלינו ברוב טקס לסוללה. עמית נשא נאום קצר על מקומו המרכזי של העץ
בעולם בני האדם ועל מחויבותה של כל חברה אנושית לנטוע ולו עץ אחד במקום מושבה,
ויהא זה מוצב מבוטן ומפוצמ"ר בגזרה המערבית. "כי האדם עץ השדה",
חתם בחגיגיות. בור קטן נחצב באדמה הקשה כצור, והשתיל הרך נטמן בתוכו מעדנות,
בתפילה גדולה לצמיחה, הכאת שורשים, פריחה והתחדשות.
בתמונה: טקס הנטיעות החגיגי על הסוללה. לשמאלי (קיצוני משמאל) יושב יוני דבירי,
לוחם בעמדת התצפית של המודיעין. שקט ומקצועי, מאיר פנים ואציל נפש. קצת יותר משנה
לאחר מכן, בערב ראש חודש אדר תשנ"ח, יפול יוני בעמדתו, כמה מטרים מכאן,
מפגיעת פצמ"ר קטלני בחרך התצפית.
את השתיל המפורסם, אגב, ניתן לראות מצד ימין למטה. מדי פעם הייתי עולה לסוללה
לבדוק מה שלומו, אולם השתיל, מצדו, סירב להתרגש מהשליחות הציונית כבדת המשקל
שהועמסה על ענפיו הזעירים, לא צמח בסנטימטר בודד אחד, וביישור קו מרהיב עם שגרת
לבנון שלנו אף הלך והאפיר לאיטו.
אני זוכר שמלמלתי לעצמי אז, משרך
דרכי בלאות במדרגות היורדות מהסוללה אל רחבת המוצב, "תכלס, מה כבר יכול לצמוח
במקום הזה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה