האביר-שלגון השרוף עמד בשיפולי מגרש החניה של החטיבה.
קצין האג"ם הדגים בתנועות ידיים רחבות את כיוון השיגור ואת טווח המעוף ואת
זווית הפגיעה של הפאגוט ברכב. "כאן הוא ישב", החווה בידו, "וכאן
פגע הטיל".
האחים ניגשו והביטו מקרוב בשלדה המפוחמת, אבל היא נשארה
מאחור, חצי גוף נוטה לעבר קצין האג"ם, שבינתיים סיים את הסבריו ועמד לצד הרכב
בראש מורכן, וחציו השני פונה אל השער. פה ולא פה. כמו רוצה רק לברוח מכאן, אל
מציאות אחרת מזו שהציבה אותה מול רכב שחור וקרוע שבו, ביום אביבי בארץ זרה, נסע
בנה הקטן את נסיעתו האחרונה.
"זווית פגיעה", "מהירות שילוח",
"ראש נפץ", "מונחה תיל". הקצין רק עשה את המוטל עליו, היא
יודעת, אבל תכלס מה לה ולכל המושגים האלה. היא רק רוצה לדעת האם כאב לו, לילד שלה.
האם סבל. האם הרגיש. האם פחד. האם קרא לה. האם הספיק לחשוב, ואם כן - על מה. רק את
זה שיגידו לה. שהאחרים יתעסקו עם כל השאר.
בחלומות הוא בא אלי בדמות פרפר בלי כנף, אמרה לי פעם
כשישבנו בסלון ביתה. אולי כך קל יותר לתודעה להתמודד. הכנף קרועה, הסבירה, אבל הוא
חי. אני מלטפת את מקום הקריעה ובתנועות אצבע עדינות מסייעת לו להתייצב ולנוע מעט
אנה ואנה.
אחר כך לקחה אותי לחדרו, פתחה את
הארון ואמרה "תראה כמה בגדים. לא חראם? אתם באותה מידה. בבקשה תיקח, בבקשה.
שלא ישבו פה סתם בתוך הארון. שיילבשו. שיתמלאו. שישמחו בהם".
לא לקחתי. לא הייתי מסוגל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה