נר
שביעי של חנוכה, תש"ד, מחנה הריכוז ווסטרבורק, צפון הולנד, בתום קיץ וסתיו
שחורים משחור במהלכם שולחו עשרות אלפים מיושבי המחנה (ביניהם סבי וסבתי, אורי ושרה
רודריגז גארסיא) למחנות ההשמדה במזרח בעשרות משלוחים שבועיים רצופים.
בתקופת
החג היו צריפי המחנה בהסגר בשל מחלה מדבקת. ובכל זאת ביקש ליאו בלומנזון, מייסד
ומפעיל תנועת הנוער היהודי במחנה, לעבור עם צוות מצומצם של מדריכים וחניכים בין
הצריפים ולהדליק שוב ושוב את החנוכיה בכל צריף וצריף. בקשתו נענתה בחיוב.
רוב
המצולמים בתמונה שולחו בשבועות ובחודשים שלאחר מכן לאושוויץ וברגן בלזן ונספו.
מיעוטם הקטן, כולל ליאו עצמו, בילו את המלחמה לאחר ששולחו לטרזינשטט ושרדו.
קשה
לדמיין את תעצומות הנפש שנדרשו מליאו וחבריו כדי להחזיק תנועת נוער יהודית ציונית
פעילה בתוך מחשכים כאלה. הטרנספורט מזרחה יצא מווסטרבורק מדי שבוע כמו שעון. משמע,
כל שבוע היה צריך לארגן מחדש את רשימות המדריכים והחניכים לפי ההולכים והנשארים
ואז לאסוף את השברים המדממים ולהמשיך לטעת תקווה ורוח ועוז וידע בחניכים. עדויות
שורדי המחנה מספרות על שירת ילדים רמה בעברית שבקעה מקרונות המשא המתגלגלים מן
הרציף מזרחה. "ויהודה לעולם תשב", "עוד לא נותקה השלשלת",
"השיבנו ה' אליך", "שומר ישראל" ו"התקווה".
יחד
עם ליאו ייסד את התנועה סאלו קרליבך (בתמונה: ליאו משמאל וסאלו מימין). כשיצא
המשלוח הראשון מווסטרבורק לאושוויץ, ביולי 1942, היו עליו כ-220 ילדים, מתוכם כ-70
מחניכי התנועה. סאלו וליאו התווכחו ביניהם מי ייסע עם הילדים ללוותם. בסוף הכריע
סאלו שייסע בעצמו כיוון שלליאו היתה משפחה במחנה. הוא נספה באושוויץ מעט לאחר הגעת
המשלוח ליעדו.
מחר
אסע, כתב במילותיו האחרונות לחניכיו, אינני נוסע רק למען אותם בנים ובנות שאני
מלווה, אלא גם למענכם, זאת כדי שתיווכחו כולכם כי גם בזמנים קשים כמו אלה אין אושר
גדול יותר מהאושר הכרוך בתרומה ובחיים למען הכלל. למעני אני מבקש: המשיכו לפעול,
פעלו ועשו. הראו לכולם שרצון המפעם בנוער צעיר נותן לנו כוחות שאפשר להתקנא בהם.
אתם רואים שאני גאה במקצת על מעשיי. היו גם אתם גאים ברעיונותיכם, במעשיכם
וביהדותכם. האמינו בעצמכם, האמינו כי ה' עמנו והעתיד יהפוך בקרוב לברכה. אני לוחץ
את ידיכם לפרידה. היו שלום. בהרגשה של קרבת אמת, שלכם, סאלו.
