בשנות
האינתיפאדה השנייה ביצע גדוד המילואים שלי תעסוקות מבצעיות בשטחים מדי שנה. לפעמים
אפילו בהפרשים של כמה חודשים. האוויר היה מוטרף משנאה
ומפחד ולא ידעתי את נפשי. חיפשתי עוגן של שפיות ומצאתי אותו איכשהו בדמות שקית
גדולה של טופי בפאוץ' הגדול של אפוד החובשים. טופי לכל הילדים, מכל הצדדים. בגדול,
זה מה שהחזיק אותי שפוי בתעסוקות ההן.
אבל אפילו לחלק טופי בתור חייל לא תמיד היה פשוט. היו פעמים שהרגשתי שלהורי הילדים לא נוח עם זה. כמובן, הם לא אמרו דבר. ממתי פלסטיני במצב לסרב לחייל? הרי מבחינתו צה"ל הוא הגוף שקובע אם עוברים היום במחסום או לא, וצה"ל זה אני.
אבל אפילו לחלק טופי בתור חייל לא תמיד היה פשוט. היו פעמים שהרגשתי שלהורי הילדים לא נוח עם זה. כמובן, הם לא אמרו דבר. ממתי פלסטיני במצב לסרב לחייל? הרי מבחינתו צה"ל הוא הגוף שקובע אם עוברים היום במחסום או לא, וצה"ל זה אני.
אין
דרך אמיתית לתקשורת אנושית בין כובש לנכבש. היא תמיד תהיה טעונה או מאולצת. פעם
היינו צריכים לבדוק אמבולנסים (בלית ברירה, אגב, כי ארגוני טרור הבריחו בהם מטענים
וחגורות נפץ שרצחו אזרחים). בתוך האמבולנס שנתנו לי לבדוק היתה בחורה צעירה - אולי
בת 19, אולי פחות - בחודש תשיעי, ייתכן שכבר בדרך ללידה. היא הביטה בי ורעדה בכל
גופה. הורדתי את הקסדה ואת הנשק, הייתי הכי עדין שיכולתי, הסברתי במחוות גוף שאני
חייב לבדוק את הרכב, נתתי לה יד לעזור לה לרדת, אבל היא הביטה בי ושנאה אותי כמו
שנערה בת 19 שעומדת ללדת יכולה לשנוא חייל חמוש ומשוכפץ שמוריד אותה מהאמבולנס.
ולא היה דבר שיכולתי לעשות נגד זה.
***
בשבוע שעבר, בזכות איש יקר ומיוחד שזכיתי להכיר, הגעתי לתל אביב להתנדב לראשונה באירוח של משפחות פלסטיניות, נשים וילדים, בחוף הים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהיתה לי אינטראקציה עם פלסטינים מחברון בלי מדים ונשק, כבני אדם לבני אדם, וזה היה נפלא. חששתי שאולי הם יהיו ממורמרים, ככלות הכל אבותיהם ישבו פעם על החוף הזה. אבל על כל היוזמה הזו שורה רק רוח של פיוס ונעימות. כולם מחייכים, כולם מתרגשים. על הילדים, שזו פעם ראשונה בחייהם שהם רואים את הים, לא צריך להכביר מילים. מבט אחד בהם והלב מתמלא ומתרחב.
בשבוע שעבר, בזכות איש יקר ומיוחד שזכיתי להכיר, הגעתי לתל אביב להתנדב לראשונה באירוח של משפחות פלסטיניות, נשים וילדים, בחוף הים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהיתה לי אינטראקציה עם פלסטינים מחברון בלי מדים ונשק, כבני אדם לבני אדם, וזה היה נפלא. חששתי שאולי הם יהיו ממורמרים, ככלות הכל אבותיהם ישבו פעם על החוף הזה. אבל על כל היוזמה הזו שורה רק רוח של פיוס ונעימות. כולם מחייכים, כולם מתרגשים. על הילדים, שזו פעם ראשונה בחייהם שהם רואים את הים, לא צריך להכביר מילים. מבט אחד בהם והלב מתמלא ומתרחב.
***
עשר שנות נתניהו וצריך לשים לב עד כמה נדחקו מילים כמו שלום ופיוס ותקווה - רגשות אנושיים בסיסיים, אוניברסליים - אל מחוץ לשיח הציבורי. בעיניי זהו אולי נזקו הגדול ביותר של האיש (ולא שהתחרות קלה). אבל גם בים הניכור והאיבה יש איים נהדרים של אור, אבני דרך לעתיד נורמלי, אנושי. ובאי כזה אנשים משני צדי הסכסוך נפגשים על החול ומחייכים בלי מילים ומחווים תודה ובבקשה וברוכים הבאים בתנועות ידיים; ובאי כזה עיסא הקטן ואני משחקים שעה בין הגלים וצוחקים, וכשעיסא יחזור הביתה אולי ירגיש שיש אופק ויש תקווה ולא הכל שחור וכלוא ומייאש.
עשר שנות נתניהו וצריך לשים לב עד כמה נדחקו מילים כמו שלום ופיוס ותקווה - רגשות אנושיים בסיסיים, אוניברסליים - אל מחוץ לשיח הציבורי. בעיניי זהו אולי נזקו הגדול ביותר של האיש (ולא שהתחרות קלה). אבל גם בים הניכור והאיבה יש איים נהדרים של אור, אבני דרך לעתיד נורמלי, אנושי. ובאי כזה אנשים משני צדי הסכסוך נפגשים על החול ומחייכים בלי מילים ומחווים תודה ובבקשה וברוכים הבאים בתנועות ידיים; ובאי כזה עיסא הקטן ואני משחקים שעה בין הגלים וצוחקים, וכשעיסא יחזור הביתה אולי ירגיש שיש אופק ויש תקווה ולא הכל שחור וכלוא ומייאש.
גם
אם בישראל 2019 אנחנו העופות המוזרים; גם אם אנו צריכים לשמור את מיקום החוף
בהודעות פרטיות, שלא נקבל ביקור מ"הארנבות של הצל", או איזה קשקוש גזעני
אחר, או אולי מהחברים החדשים של ראש הממשלה בקואליציה - לא נפסיק לקוות ולא נפסיק
להאמין בעתיד אחר.
