...

כל לילה על משכבו חושב האב על היום שחלף.
על סערת אחר הצהריים-ערב-לילה-ארוחות-כלים-הסעות-שיעורים-מקלחות-בישולים-מערכות-ריבים-השכבות-סיפורים.

כל לילה צפים ועולים בזכרונו שברי רגעים, חלקי משפטים, "אבא, תשמע", "אבא, תראה", "אבא, בוא אלי", "אבא, רציתי לספר לך", אבל הסערה סוערת והשעון דוחק וארבעה ילדים מתחרים על לב אחד, והכל חג ומסתחרר סביבו מהר כל כך.

וכמה בטח פספס, לכמה ודאי לא הגיע... וכמה פעמים נצבטו היום לבבות קטנים בגין זה? אחת? שתיים? חמש? ותהא הצביטה קלה, הלוא אצלו היא כבר מוכפלת פי מאה, הן אביהם הוא. והנה כבר חומר כאב עמום בקרבו.

ועכשיו הבית נח מעמלו ועל הכל שורה נעימות שקטה והוא רוצה לעלות לחדריהם ולעבור מיטה מיטה ולומר כן מתוקי, אהוב שלי, משוש עיניי, מה רצית לספר לי? עכשיו שקט ואני כולי אתך. ספר לי הכל ואל תשמיט דבר, ומה עוד חוץ מזה, אוצרי היפה? ספרי לי עוד, רוקני קצת רגש.

אבל ילדיו ישנים עכשיו ומחר בבוקר שוב יסער הכל ויסתחרר. אז הוא עוצם עיניו ומדמיין זאת בעיני רוחו, עד שהחלום פורש רשתו על מחשבותיו, והנה הוא כבר משיח עם ילדיו כל הלילה במתיקות וביישוב הדעת ובמתינות אין קץ.
ונימים דקים יוצאים ומתארכים ונמתחים מנפשו אל נפשם.
ולבו מתרחב ונמלא.