צאלים, יולי 2012

שלוש וחצי שנים לא עשיתי מילואים. שנתיים בחו"ל בשליחות. חצי שנה לפני ועוד שנה אחרי ללא אימון או תעסוקה. האמת היא שבאמריקה התגעגעתי למילואים כמעט יותר מלכל דבר אחר. בתוך ים הנימוסים החלולים ואוקיאנוס המחוות העקרות וחסרות המשמעות - צמאה נפשי לישירות ולכנות ולרעות ולקרבה הנרקמות שנים ביני ובין חבריי השותפים עמי לחוויה המיוחדת הזו, שזר לא יבין.

אישון ליל באמצע המדבר. סביב עומדים ההאמרים והנגמ"שים ללא נוע, מפלצות פלדה רדומות, ואנו יושבים ומדברים, על החיים ועל אמונה ועל אהבה ועל השגרה ועל הבית והילדים, ועל חברנו אודי פוגל ז"ל, הקמ"ן הגדודי, שפניו המחויכים חסרו לנו כל כך בשטחי ההיערכות.
סביבי במעגל ותיקי הגדוד, אלה שלא חשבו לרגע לסלול את דרכם החוצה כמו עשרות ומאות אחרים שעברו על פנינו במרוצת השנים. אני זוכר אותם משנות האינתיפאדה השנייה, קצינים וחיילים בעיצומם של מסלולים אקדמיים תובעניים, מזומנים לתעסוקה מבצעית בנובמבר, ואז לעוד אחת במרץ כי זו כבר שנה חדשה, עוזבים הכל ובאים, סוגרים ארבעים וחמישים ושישים ימי מילואים בשנה בלי לקטר ובלי לדרוש ובלי לתבוע מאומה.

והנה אני שוב כאן איתם. שלוש עשרה שנה יחד. חלקם כבר אחרי גיל השחרור הרשמי. אנשים נפלאים, מכל מגזר ומכל עדה, ציוניים ברמ"ח ושס"ה בלי גרם אחד של זיוף. מלח הארץ במובן האמיתי והפשוט ביותר של המילה. עוד חצי שעה יתחיל התרגיל וכל אחד מהם יצטרף לקציני המטה (שמצדם לא עוצמים עין כבר יומיים) ויפרפר כאילו מחר מלחמה והגדוד בחוד החזית, ימלא את חלקו במלואו ועל הצד הטוב ביותר, לוחמים כתומכי לחימה, מפקדים כקצינים, מהמג"ד ועד אחרון החיילים .

בכל ל"ג בעומר, יום ההוקרה הלאומי לחיילי המילואים, מתמלאים אתרי האינטרנט בבכיינים התורנים שמתאוננים כמה קשה להם לשרת ולמה לא באים לקראתם ואיך הם האחרונים שמשרתים וכיצד זה דופק להם את החיים וכמה הם פראיירים.

בכל פעם אני מתבייש בכותבים הללו עד עמקי נשמתי. לא שמעתי חיילי שייטת מתבכיינים על כך שהם רצים באימונים ובמסעות יותר מפלוגות חי"ר רגילות. לא יצא לי לקרוא על לוחמי סיירת שמתלוננים על מסלול ארוך פי שניים ושלושה מאשר בגדודים.

בעיניי אלו חבריי לגדוד, השייטת והסיירת של החברה הישראלית, עם הקרחות והכרסים והמשכנתא והבוס והמשפחה בבית, שעוזבים הכל ובאים לתת כתף פשוט כי המדינה קראה להם. אם אנחנו ולא אחרים נמצאים כאן בליל יולי בשטחי האש של צאלים – זו לפני הכל תעודת כבוד עבורנו, זכות שנפלה בחלקנו. את חבריי היושבים כעת סביבי במעגל, הנושאים בטבעיות ובענווה ובשקט את בטחונה ועתידה של המדינה שלכם ושלי על כתפיהם - לא הייתי מחליף בשום חבורה אחרת בעולם. פראיירים? הצחקתם אותי. תכל'ס, פראייר מי שלא נמצא כאן איתנו הלילה, עם חבריי לגדוד מגן-הארץ של חטיבת "הזקן", כמו רקפות בין הסלעים.

 כמו רקפות בין הסלעים/מילים ולחן: אריאל הורוביץ