חפציבה

כמו ידעה מראש על חיבתי לדורסים בכלל ולדורסי לילה בפרט - הופיעה פתאום מתוך שחור הליל תנשמת גדולה במשק כנפיים כביר, נעמדה ממש מול חלוני ונעצה בי את הארשת-הנוגה-תמיד שלה.

במשך רבע שעה תמימה החלפנו מבטים של הערכה הדדית ושל הכרה משותפת בצער העולם (טוב, לא באופן לגמרי רציף. הגברת בכל זאת צריכה לאכול, ואחת לכמה זמן סובבה את ראשה במצג המרהיב ההוא של 270 מעלות אחורנית כדי לתור אחר מכרסם ביש מזל, שגם אחרי שכבר יהיה בין שמים וארץ לא יבין מה לעזאזל פגע בו).

היתה מעין תחושה חמקמקה של היקשרות באויר. בדמיוני כבר ראיתי את הגברת הופכת לתנשמת הבית ובלבי כבר גמלה החלטה, מפתיעה בזריזותה ובנחרצותה, לקרוא לה חפציבה. כשקמתי בשקט ממקומי להביא מצלמה מקצועית יותר, הפצרתי בה שלא תזוז ממקומה והבהרתי לה במחוות ידיים רחבות שאני כבר חוזר, אבל כששבתי אחרי כמה שניות חפצי לא היתה שם יותר. אולי נעלבה מהיעלמותי החד צדדית; אולי טוותה גם היא תקוות וחלומות - על בית וקן וחברות עדינה ושקטה, מלאת הבנה, נטולת מילים וחוצת מינים - ואז היכה בה הולם האכזבה.

ואולי רק עבר עכבר בסביבה, ומחר היא תשוב...