והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 26 ביוני 2011

פולמוס ה"יזכור": תרומתי הצנועה

הסיפור של שינוי נוסח תפילת "יזכור" הוא לפני הכל בעיניי סיפור של אתיקה. אתיקה בסיסית מאד. ישב ברל כצנלסון וכתב תפילה חילונית מלאת יופי על הרוגי תל חי. בדם לבו כתבה, והיא קניינו הרוחני. אז למה בדיוק נראה למאן דהוא שניתן לשנות אותה כהנה וכהנה במחי קולמוס? (אמת, זו לא הפעם היחידה שה"יזכור" של כצנלסון עובר התעללות, אבל לפעם האחרת היתה אחראית קבוצה של פילים מגושמים במיוחד בחנות החרסינה הלאומית, שבנוסף גם הפגינה כישורים ספרותיים עלגים ומסורבלים כל כך עד שכל הענין הפך ממילא לפארסה, כפי שראוי ונכון היה שיקרה).

אגב, כמי שעלייתו בסולם הדרגות תקועה מזה כעשור על סמל-ראשון (רמז דקיק כבול עץ שלוח מכאן לשליש הגדודי שלי) איני מתיימר לדעת יותר מדי על המתרחש מאחורי הקלעים המטכ"ליים, אך יש לי יסוד סביר להניח שהחלטתו של הרמטכ"ל לעגן בפקודות מטכ"ל דווקא את הנוסח המשוכתב לא נגרמה מהתחזקות אישית של ר' בניומין גנץ. ואם הניחוש שלי בדבר הכוחות הפועלים מאחורי השינוי הוא נכון, הרי ככל הנראה גם ייהגה שם העליון בטקסי האזכרה בק' ולא בה'. מה שודאי יעלה את קצב ההתהפכות של כצנלסון האומלל בקברו בכמה סל"דים טובים.

אבל הרבה מעבר לזה, הסיפור של תפילת ה"יזכור" הוא בגדול סיפור על התחשבות. התחשבות פשוטה, שהיא תנאי יסוד לקיומנו כאן כחברה רב-אנפית. הלוא כבר בראשית דרכה של המדינה ניטש ויכוח בין הדתיים לחילונים (שנקראו אז "חופשים") בשאלת אזכור ריבון כל עלמין במגילת העצמאות. נשאו אלו גם אלו נאומים חוצבים, אלה בכה ואלה בכה, וסופם של דברים שבאו לידי פשרה נאה וכתבו "מתוך האמונה בצור ישראל", נוסח המותיר לכל צד מקום להתגדר בו ולצאת (פחות או יותר) מרוצה.

גם בטקסים הצבאיים נשמר לאלוהים מקום של כבוד מאז ומתמיד. שמו ושכינתו נזכרים הן ב"אל מלא רחמים" והן בקדיש, שתיהן תפילות דתיות היפות גם לאזניים חילוניות, הן מכוח המסורת הטעונה בהן והן מסיבות אחרות (הפירוש הנפלא של ש"י עגנון לתפילת הקדיש, למשל). מדוע, אם כן, החליט מי שהחליט לנגוע בתפילה החילונית היחידה בטקס? מאין בא הצורך בהורדת הידיים הזו? והיכן המחשבה על הפגיעה במשפחות השכולות החילוניות, שבפעם האחרונה שבדקתי מהוות חלק לא מבוטל, אם לא חלק הארי, במשפחת השכול? (והפגיעה, אם במקרה תהיתם, שרירה וקיימת ומכאיבה, ואת זה אני יודע במקרה באופן אישי מאד, וביחס ליותר ממשפחה אחת).

אותם כוחות אלמוניים שדחפו את הרמטכ"ל לקבע את שינוי הנוסח בפקודות הצה"ליות ודאי חיככו ידיהם בשמחת מנצחים כשבחר האחרון לאמץ את בקשתם. אבוי לנו מנצחונות כאלה.

2 תגובות:

  1. אתה טועה בעניין בסיסי אחד. אמירת היזכור באזכרות צבאיות בשם ה' מעוגן בתקנות מטכ"ל עוד מימי הרב גורן. אלא שכדרכנו כישראלים שאוהבים בלגן (כפי שכתב אחד העיתונאים ואיני זוכר מיהו - מחילה ממנו...) בחלק מהטקסים נאמר כך ובחלק נאמר כך והכל לפי הדף שהיה באותו רגע לחזן הקורא...

    בא בני גנץ ואמר מספיק. בואו נהיה מסודרים. מה כתוב בפקודות מטכ"ל? יפה, כך נעשה... ואז קמו הורים ונזכרו מה פתאום.

    זכותם, מצפונם והכרתם של אותם הורים ראויה להתחשבות ולכן ראוי עשה הרמטכ"ל שלא שלף שום תשובה מהמותן אלא הקים ועדה שתשב על המדוכה ותנסה למצוא פתרון שירצה את כולם (או רובם לפחות).

    את תרומתי הצנועה לוועדה ארים דרך בלוג נפוץ זה ואומר כי הנוסח יהיה יזכור ישראל, אך החזן המקריא יטעים את נגינתו ויעלה מעלה בסולם האוקטבות במילה "ישר", יעשה אתנחתא לנשימה, ויסיים "אל" ובא לציון גואל ונאמר אמן...

    הק' מוטי ארבל

    השבמחק
  2. אני לא חושב שטעיתי. ידעתי שכך היה המצב לפני החלטת הרמטכ"ל, רק שאני חושב שההחלטה הצודקת שלו לסיים את הבלגאן היתה צריכה להכריע לכיוון הנוסח המקורי ולא לכיוון הנוסח המשוכתב.

    אתה גם כותב שהרבה הורים "נזכרו פתאום", וזה לא בהכרח מדויק. שתי משפחות שאני מכיר אישית שמעו בטקסי הזכרון שלהם כבר שנים "יזכור ישראל". זה מה שידעו והכירו וזה מה שרצו בו. לכן תלונתם בדבר השינוי שנכפה עליהם היא יותר ממוצדקת.

    לבסוף, לדעתי לא צריכה לקום כאן שום וועדה. כל מה שצריך כאן הוא להפגין ערכים של התחשבות מחד ואתיקה בסיסית מאידך ולהחזיר את הנוסח המקורי לקדמותו.

    השבמחק