לקראת יום הזכרון לחיילי צה"ל, תשע"א: על "ריבונו של עולם"

מזה שנים רבות נתייחד אצלי "ריבונו של עולם" מבין שלל שירי הזכרון. תפסו אותי החספוס שלו, הישירות, האופן בו משתקפת בשיר התמונה האמיתית של מוראות המלחמה. כי מלחמה, ודי לגעת בשוליה כדי לדעת זאת, היא עסק כאוטי, אכזר ומלוכלך, והרבה יותר משיש בה הירואיקה ואצילות - יש בה בלגן נוראי ובלבול וחוסר אונים מצמית ומוות שקוצר אקראית את קצירו וגופי אדם שפוגשים חומרי נפץ ומתרסקים ונשרפים ומתאיינים. מלחמה היא גהינום. אם נשתמש בדימוי קולנועי, היא נראית הרבה יותר כמו סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין" מאשר סצנות הגבורה הסכריניות של סרטי המלחמה הקלאסיים. ואם נשתמש בדימוי מוסיקלי, היא נשמעת כמו המוסיקה של "ריבונו של עולם", בעיבוד המטלטל של ברי סחרוף ואורן לוטנברג.
לאחרונה זכה השיר לכבוד מחודש כאשר נבחר לחתום את הסדרה "שעת נעילה" של תאגיד השידור הציבורי.

בשורות הבאות אציע את הניתוח שלי לשיר - שנכתב לפני המלחמה ולצד שיר אחר של חזק ("בבכי אותי תקצור") מנבא את מותו ממש. בארי חזק נפל חלל במלחמה ואין אתנו יודע אמיתות כוונותיו. על כן, אין כאן אלא נסיון לגשת בענווה אל המילים, וככזה יש לראותו.

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת

ראשית אומר, כי כותרת השיר, "ריבונו של עולם", מהווה לדעתי אבחנה חשובה בהבנתו, מאחר והיא מצביעה ישירות על מושאו; היינו, על מי שהשיר, מתחילתו ועד סופו, פונה אליו. 

בתחילת השיר חזק מתייחס אל אלוהים כישות קיימת, נוכחת ורלוונטית, ומבקש ממנו להגביר את אותותיו, שאינם נשמעים עוד בשדה הקרב העשֵׁן והכאוטי. מהו פרח הברזל בדש האנטנה? אולי "פרח ברזל" מסמל צורת חור יציאה של קליע הפוגע במתכת, הנראית כמין עלי כותרת של פרח. הקליע שפגע בבסיס אנטנת הקשר שבין חזק לאלוהיו, לפיכך, משתק אותה ומונע תקשורת דרכה.

התארים "עדין", "רכרוכי ו"אזרחי" מבטאים את התסכול של חזק מהסתר הפנים של אלוהים; את חוסר יכולתו להבין או לקבל מדוע הוא אינו מתערב ומטה שכם להילחם עם בני עמו, הנמצאים בין המצרים. בבית הבא כבר ייאמרו הדברים מפורשות "מדוע איך מזוחלם, מדוע אינך נלחם?". הלוחם הניצב בעין הקרבות קורא לאלוהים לעזרה ברשת הקשר אך האחרון נשמע קטוע ואף פצוע, ובהתאמה - איננו יכול להושיע את בניו.

"הרים וכנרת אחרת": חזק היה בן קיבוץ אפיקים ובוודאי הכיר את הכנרת היטב. במלחמת ששת הימים לחם גדודו בירושלים בכלל, אך בהינתן שאת השיר הזה חורז כבריח מוטיב נבואי ברור, אולי חזה מערכה נוספת בהרי הגולן שמעל לכנרת "אחרת", בוערת ועשנה, כפי שאמנם קרה. כמה שנים מאוחר יותר (חזק עצמו נלחם ונפל בסיני). 

אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ"ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר 

חזק מבקש כעת "הודע עוצמת אותותיך", "הודע" ולא "הגבר", כי כרגע הללו כבר אינם נשמעים עוד. אלוהים אף אינו נראה על מסכי המכ"ם המשקפים את תמונת הקרב. המשורר אף מציע לשלוח תגבורת לאלוהים, אם כדי לסייע בידו (במעין עקיצה סרקסטית; ביטוי לאכזבה של חזק ממה שנראה לו כחולשתו של אלוהים, הנזקק כביכול בעצמו לתגבורת) ואם כדי להעירו מתרדמתו. ויחד עם זאת, בשלב זה חזק עודנו "מלא אמונה" שבסופו של דבר יינער ריבונו של עולם ויעצור את הקטסטרופה המאיימת לשוב ולהתרחש בשנית, זו שחזק מכנה "פצע שחור". 

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת...
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש

בבית השלישי הייאוש משתלט והאמונה הולכת ודועכת. "החלש עוצמת אותותיך", לא בשל העובדה שהללו נשמעים ברמה אלא דווקא מאחר ולמפרע התגלה כי אינם קיימים באמת. חזק, שעד לרגע זה היה "מלא אמונה", ובהתאמה שב ותבע במפגיע את התגלות האלוהים לבני עמו הנכתשים בשדות הקרב, הולך ומדמם את אמונתו ואת תקוותיו. הקריאה לאלוהים היתה למעשה קריאת שווא, או קריאה לשווא. צבא עגלותיו, גרמי השמים, עומד כעת מיותם, באין מנהיג.

"אנא עצום את עיניך". אלוהים הולך ומתאיין בתודעתו של חזק. "עכשיו אני שומע", ודאי לא את האותות, שהלכו ונמוגו. ייתכן, לכן, כי "שומע" בא כאן בהוראת "מבין". חזק מבין כי קריאתו הקודמת לאלוהים היתה חסרת טעם, אם כיון שאינו באמת קיים ואם כיון שנותר מרוחק, אדיש.
האב השכול הוא להבנתי אלוהים עצמו, השוכל את בניו במערכה. "אני כבר לא מרגיש" עשוי להתפרש כאובדן רגש האמונה, או כמטאפורה להדרדרות קשה במצבו הנפשי של חזק, כפצוע המאבד את התחושה בגופו.

דמעות החורף הממשמש ובא יגידו קדיש על אלוהים עצמו, החדל מלהתקיים עוד בתודעתו של המשורר. מוראות המלחמה שחזה הביאו את חזק לאמירה קשה ונוקבת על מותו של אלוהים כפי שהכירו והאמין בו. הדו-שיח הישיר והנוקב שערך עם אלוהיו מסתיים באבחה חדה של ייאוש וחדלון.

בארי חזק נפל בקרב בסרפאום ביום כ"א בתשרי תשל"ד. "אבי השותק, המלא צעקתו", כתב כמתנבא לפני המלחמה, "...הנני מכאוביך העתידים לבוא... כי בדמעה אותי זרעת, ובבכי אותי תקצור".