סאנדיי באנאפוליס

ארכיאולוגיה, מסתבר, גם היא ענין של גיאוגרפיה. בארה"ב, למשל, כל עיירה מהמאה ה-18 ומטה מוכרזת אוטומטית כ"היסטוריק דיסטריקט" ומיועדת לשימור קפדני. אמת, לעתים לא קל לעצור את הגיחוך שעולה במעלה הגרון למראה תצוגות שברי הבקבוקים וקופסאות הפח שבמוזיאונים המקומיים. אבל ניחא, צריך הלוא להתחיל ממשהו.

את הסאנדיי החולף הקדשנו לשתיים מהעתיקות שבעיירות מרילנד: אליקוט סיטי ואנאפוליס (שהיא גם בירת המדינה). השילוב בין הרחובות הצרים, הככרות הקטנות והמוצלות, בתי העץ המסוגננים, צבועים כל אחד בצבע מופרע אחר, והגוונים הפראיים של השלכת המרילנדית, הוא מהמם חושים ביופיו.

אחר הצהריים שלם הסתובבנו לנו היום ברחובות אנאפוליס. רחובות קטנים אך שוקקים; מרוצפים אדום עליז ומתרוננים בשלל גווני בתים וגגות. יאכטות נעות בעצלתיים על מי הנמל הטבעי המושלם שמספק לעיר מפרץ הצ'ספיק. ובעיקר שלווה נסוכה על הכל. שלווה אמריקאית מעוררת קנאה, של עיר ואזרחיה שדבר לא מאיים על קיומם ושגרת יומם.

בשנת 2007 התקיימה כאן וועידת שלום גדולה בינינו לבין שכנינו, באחד מבנייני אקדמיית הצי המרשימה השוכנת כבוד בעיר. יושב לי עם משפחתי על המזח - מפרשים לבנים מתנודדים על כחול רוגע וממלאים את שדה הראיה שלי; שני חבר'ה צעירים מנגנים מוסיקה אירית מתפצחת שמרקידה את ילדיי כמעט מבלי משים - חשבתי לעצמי, שאולי זו הסיבה שבגללה העדיפו האמריקאים את אנאפוליס על פני וושינגטון הקרובה. כדי שהנעימות הנפלאה של העיר הזו תמיס משהו בלבבות; תרכך קצת את קשיות הנפש של שני הצדדים הנלפתים זה בזה שנים רבות כל כך. ואולי גם כדי שנראה מה יכול להיות נחלת חלקנו פעם, מתישהו, כשישרור סוף סוף השלום גם בשכונה שלנו.

בכיכר הקטנה שלפני המזח יושב אלכס היילי וקורא מספרו לכמה ילדים הרובצים מולו, מרותקים. הספר שכתב, "שורשים" - יחד עם סדרת הטלוויזיה שנכתבה בהשראתו - שינו את פני התרבות האפרו-אמריקאית והשפיעו עמוקות על התמודדותה של ארצות הברית עם הנושא הטעון של העבדות. הפסל של היילי חי ואמיתי כל כך, עד שאשה אפרו-אמריקאית צעירה ניגשת ולוחצת בהתרגשות את ידו.

ב"שורשים" מספר היילי את סיפורה של משפחתו, החל מהלוחם האפריקני קינטה קונטה, שנלקח לעבדות במטעיה של מרילנד במאה השמונה עשרה; עבור בבתו, קיזי, אשר נמכרה בעל כורחה לנוגש אכזר (שגם אנס אותה) וכלה בהתעללויות הבלתי פוסקות שספגה המשפחה מבריוני הקלאן בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

כמה שאר רוח ותקווה מקופלים בסיפורו של היילי, ושבים ונגלים באורח פלא בעיני הברונזה של פסלו, הניצב בלב עיר הבירה של המדינה ששיעבדה שרירותית את סבי סבו. כמה אנשים ודאי אמרו, לאורך המסע הנפתל הזה, לאבותיו של היילי, ואולי גם לו עצמו, שאין סיכוי. שחבל על הזמן. שיש דברים שלא ישתנו. ציטטו את בראשית ט, כ"ה וטענו שזו גזירת האלוהים. ניסו, בשוגג או במזיד, לחנוק את הסיכוי. לכבות את החלום.

לא חסרים כאלה גם במזרח התיכון (כולל, אוי לבושה, שר החוץ של מדינת ישראל). תמיד היו ותמיד יהיו. אבל אני מביט בפסל של היילי ונושם את השלווה של אנאפוליס ולא נותן לאף אחד להרוס לי את התקווה.

בקרוב אצלנו.

.