ההיכרות הראשונה שלי עם "מילק" קשורה בתחושת אכזבה. צופה לי באישון ליל בשידור חי של טקס האוסקר, הייתי בטוח שמיקי רורק המזדקן יקטוף בלי מאמץ את פרס השחקן הטוב ביותר, על הופעתו ב"המתאבק" המעולה. לא ממש הבנתי מאיפה צץ לו פתאום שון פן רק כדי לגנוב לרורק את הפרס מתחת לאף.
אבל פן, מסתבר, הרוויח ביושר את האוסקר השני שלו (הראשון על "מיסטיק ריבר", כמדומני) כי הופעתו הופכת את "מילק" לסרט מצוין, ובמדת מה אפילו סרט חובה. ב"מילק", מגלם פן את הארווי מילק, יהודי ניו-יורקי במקור, הומוסקסואל מוצהר, שלאחר שעבר להתגורר בסן פרנסיסקו רץ למועצת העיר, נכשל שלוש פעמים ונבחר ברביעית. אחד עשר חודשים לאחר שנבחר, נרצח מילק בידי חבר מועצה לשעבר.
למרות שהבמאי, גאס ון סנט, עושה לדעתי עבודה טובה מאד בשחזור התקופתי של סן פרנסיסקו (איזה כיף לראות סרטים אמריקאיים אחרי שחצית את היבשת!) ובהוצאת המיטב משלל שחקניו - אני חושב שנקודת הכובד של "מילק" אינה טמונה במעשה הרצח עצמו, שהרי הוא ידוע מראש לצופים. מעבר לכך, מילק לא נרצח רק בשל היותו הומוסקסואל. הרוצח, כאמור, היה יריב פוליטי מר שלו, חבר מועצה בשם דן ווייט, שהתפטר מיוזמתו ממשרתו ואז התמלא זעם על ראש העיר, ג'ורג' מוסקונה, משום שסרב לאשר לו לחזור ולאייש אותה (ראש העיר עצמו, אגב, היה הראשון להירצח במסע הנקמה של ווייט). למעשה, כאן טמונות דווקא נקודות התורפה של הסרט, המתעלם כמעט לחלוטין מדמותו ופועלו של מוסקונה (אשר הרפורמה שהנהיג בשיטת הבחירות למועצה איפשרה למילק להיבחר בסופו של דבר) ובמקביל מנסה להציג את ווייט כהומופוב מוחלט, למרות שברקע מעשהו ניצבה גם היריבות הפוליטית בינו לבין קרבנו.
בעיניי, נקודת הכובד של "מילק", ממנה נובעת גם חשיבותו, קשורה דווקא בעובדה כי האופן בו מגלם פן את מילק, אומר בכנות, אינו עושה חיים קלים לעין הסטרייטית. מילק (בסרט, לפחות) הוא ממש לא הומוסקסואל קשוח ומופנם סטייל יוסי מ"יוסי וג'אגר". הוא ישיר ובוטה, נשי ומתחנחן, פלרטטן לא קטן, ובאופן כללי נמנה על הגאים העשויים לעתים להכניס את הצופה הסטרייט למצב של מבוכה ואף אי נוחות.
אולם מרגע שנבחר מילק למועצת העיר, מעורר האופן בו הוא מוביל את המאבק על זכויות קהילת הלהט"ב בעירו, ובארה"ב בכלל, פליאה והשתאות. ההיפי הנמרץ מרובע הקסטרו מתגלה כמנהיג אמיץ, שקול, כריזמטי ובשל - בעיקר כאשר בחר להטיל את מלוא כובד משקלו הפוליטי כדי להילחם ב"יוזמת בריגס" שאיימה לרדוף להט"בים ותומכיהם שהועסקו במערכת החינוך הציבורית באמריקה. אל מול כל אחוזי החרון, דובריו של אלוהים מטעם עצמם, שהתיימרו לחרוץ את דינם של בני אדם כמותם לרדיפה ולהשפלה - ניצב מילק, ההומוסקסואל המוחצן והאקסטרווגנטי, כחומה בצורה של תבונה, חמלה ואנושיות; שולח, בעצם קיומו ובפועלו, מסר חד וברור בדבר זכותו של כל אדם, באשר הוא אדם, לחירות ולכבוד.
הראשון באוגוסט, יום השנה הראשון לרצח בבר הנוער בתל אביב, מצא אותי קרוב לודאי איפשהו בין קולורדו לקליפורניה, מטייל את עצמי ואת משפחתי לדעת. אבל אני זוכר. אני זוכר את ליז טרובישי וניר כ"ץ, שנרצחו בדמי ימיהם בידי מי שעבורו הומוסקסואלים אינם בגדר בני אנוש. אני זוכר את שני הנערים שנורו בגבם בידי מי שבעיניו דמם הותר, ואשר נותרו משותקים לצמיתות. אני זוכר את הפצועים שנותרו לבדם, ברגעים הקשים בחייהם, לאחר שהוריהם וקרובי משפחתם נמנעו להגיע ולסעוד אותם משגילו היכן נורו. יותר משלושים שנה עברו מהיום בו נרצח הארווי מילק, ונדמה לעתים כי המטרה לשמה נלחם עודנה רחוקה כל כך.
שתי הערות אינפורמטיביות, לסיום:
* יותר משנה אחרי - הרוצח מבר הנוער טרם נתפס.
* עורכי דינו של דן ווייט, רוצחם של מוסקונה ומילק, הצליחו לשכנע את חבר המושבעים כי מרשם היה נתון להשפעתם הרעה של חטיפי שוקולד אותם בלס כתוצאה מדיכאון שאחרי ההתפטרות (קו ההגנה שלהם נודע לימים כ"הגנת הטווינקי"). על רצח בדם קר של שני בני אדם (טוב, אחד מהם "רק" הומוסקסואל) נידון ווייט לפחות משמונה שנים בכלא.
ווייט שוחרר בפועל אחרי קצת יותר מחמש שנים בפנים. זמן לא רב לאחר שחרורו שלח יד בנפשו.
מגיע לשון פן אוסקר על מילק! סרט מעולה והוא שחקן מדהים. את מילק צריך לראות דרך צפיה ישירה בסרטים כמה פעמים וגם להראות אותו בבתי ספר כשמלמדים על גזענות.
השבמחק