יום השואה והגבורה תש"ע - בחלומי

בחלומי אני רץ, בשדה פתוח שלא נגמר.
הקרקע תחוחה, בוצית. רגבי עפר שחורים נדבקים לסוליות נעליי, מכבידים על התנועה. אפוד החובש שעל גופי, עמוס לעייפה, מאיים לקחת אותי עמו אל האדמה.
עדו המ"פ שועט לפני, נובח בקשר פקודות קצרות, מדודות. ידיו הארוכות מתנופפות אנה ואנה. לפתע נמלך, עוצר בחדות, מסתובב לכיווננו ומסמן לנו בתנועות נמרצות להשתופף. רק כעת אני שם לב שיורים עלינו. הצרורות ארוכים, קצובים. כדורים מזמזמים באדישות מקפיאה מעלינו, מסביבנו. אני משתופף, מנסה לכווץ את ממדי גופי ככל שניתן וליישר קו עם עדו ועם יניב, הקלע. בזוית שמאל שלי אני קולט דמות נופלת בכבדות על האדמה וקופא לרגע על עמדי. עדו מסמן לי לא לעצור, ובד בבד צורח בקשר לבן-שושן שיחזיק את האגף השמאלי...

היעד הפך קרוב יותר, ברור יותר. יכולתי כבר להבחין בפלוגה מ' ובפלוגת החרמ"ש שוטפות את גזרות הלחימה שלהם – ממערב וממזרח. אשד של חאקי מוכתם בוץ התפשט על פני האדמה הכהה, השחורה.
"חופ"ל", קולו של עדו הפך פתאום שקט, יציב. "הגענו לטווח יעיל, תן לי אש מדויקת על העמדה המזרחית. קח את הזמן וכוון כמו שצריך. ואתה, פנה אלי, תן חיפוי לכיוון".
ירדתי אוטומטית למצב כריעה, מודה לעדו ולאלוהים על הזדמנות להסדיר את נשימתי. אגלי הזיעה שטפו את עיניי ללא הרף, מטשטשים את שדה הראייה. ניסיתי לייצב את הקת מול חזי, וטפטפתי אש ספוראדית על כל מה שזיהיתי זז בתוך המתחם המגודר. יניב נשכב בינתיים לא הרחק ממני, כיוון את ה A4 שלו בקור רוח, וירה כמה יריות מדודות. טרטור הירי מהעמדה המזרחית פסק.

נראה שעמית, המג"ד, ניהל את הקרב היטב מן החמ"ל המאולתר שהקים בין העצים, כי ההתנגדות הגרמנית שככה מאד בינתיים. פה ושם עוד ירקו מקלעי שפנדאו אש מיואשת, לא יעילה. ירי מטולים מדויק מימין לנו, כנראה מהמחלקה של שי, פורר לחתיכות את גדרות העץ והתיל. שעטנו פנימה.
בתדרוך הורה לי עדו לחבור לתאג"ד מיד עם הפריצה, אך אני כבר שרוי הייתי בתודעה אחרת. הרגליים שעטו מאליהן, האפוד כמו נעלם. העיניים הקרועות תרגמו למוח מראות בלתי נתפסים. רצתי כמטורף במעברים שבין צריפי העץ הארוכים, המוכרים, מישיר מבט לפנים, ממוקד מטרה, לא נותן לסרעפת לנגוח את הקיבה.

ואז ראיתי אותה. שעונה בגבה אל קיר בלוק המרפאה. תשושה, בוהה נִכחה, מאמצת אל חיקה קרטון מנת-קרב חום, שאותיות שחורות, זרות ומוכרות, מודפסות על גביו.
הכרתי אותה מיד. הן עצמי ובשרי היא, בת גילי. תלמי קמטים חרושים בעורה. שיערה סתור, זרוק שיבה מעוצם הזעוָה והאימה.
ריצתי הבהולה פסקה באחת. כל פרקי גופי פקו. לאט קרסתי לצדה.

עיניים גדולות - חומות, כעיני בתי - שקועות עמוק בחוריהן, התעגלו בתדהמה. רתת אחזתי בכף היד הצוהבת, השקופה, ועטפתי אותה בשתי כפות ידיי. אצבע גרומה אחזתי באגרופי, מעבירה על טביעת רצועות תפילין של יד שהנחתי בטרם קרב, אל צוהב האותיות הרבועות, העבריות, התפורות על מדיי.
זיק קטן, לוהב, נרעד, ניצת באישוניה. מבטה הזדכך.
המתנתי, מאמץ אותה אל לוח לבי עד ששכך רעד גופה. אגלים זכים תפחו בזוויות עיניה. שפתיה התעקלו לכדי חיוך לאה.
קברתי את פניי בלחייה המשופָּה, הלוהטת, לוחש באזנה שוב, ושוב, ושוב...
באתי, סבתא. באתי.

***

סבתי, שרה רודריגז גארסיא, לבית ויירה, נתפסה בקרון חשמלית בשעה שסיכנה את עצמה כדי להעביר חבילה לסבי, שהיה כלוא במחנה עבודה בצפון הולנד. גם שיערה שצבעה בלונד ותעודותיה המזויפות לא עזרו לה אל מול ציידי האדם שדלקו אחריה ואחרי בני קהילתה.
ככל הנראה שולחה לסוביבור עוד לפני בעלה. היא לא היתה אסירה במחנה שכן סוביבור היה מחנה שייעודו השמדה בלבד. היא נספתה בעצם היום בו נכנסה בשעריו, י"ז אייר תש"ג.