במין אוקסימורון נפלא במיוחד - שסודותיו, טעמיו, אותיותיו ורמזיו נהירים ככל הנראה רק לסוציאליסטים היותר מדופלמים - צוין ביום שני יום העבודה האמריקני, Labor Day, באמצעות - הפתעה-הפתעה! - שבתון מוחלט מעבודה. אשר על כן, כדי לקיים את מצוות היום כהלכתה - ולאחר שניצלנו את הסאנדיי שקדם לו כדי לחצות את וושינגטון רבתי ברגל רק כדי להתעלף בסוף (באורח תרבותי ומדעי מאד, מיותר לציין) במוזיאון האוויר והחלל הלאומי - החלטנו לחגוג הפעם ב"יריד מדינת מרילנד" אשר בטימוניום העיר.
על העובדה שהשטעטל שלנו, פייקסוויל (שיש מבין יהודי העיירות הסמוכות המכנים אותה בלעג מה "קַייקְסוויל", וד"ל ואכמ"ל והמשכיל יידום) אינה מייצגת את אמריקה האמיתית בשום מובן שהוא – כבר עמדנו לעיל. למעשה, את אותו הדבר בדיוק ניתן לומר גם על ה"וושינגטון מוֹל", שבסאנדיי הספציפי האחרון, מסיבה עלומה כלשהי, נכבש ללא קרב בידי עשרות אלפי צליינים הודים, ובאופן כללי הומה תיירים זרים ומתלהבים עד זרא. אמריקה האמיתית, לעומת זאת, מבלה מזה שבועיים ביריד.
בליל נפלא של של אמריקאים – לבנים, ורדרדים, בני חם, הודים, גאגנסטה'ס, לטינוס, רד-נקס, מלוכסנים, בימבו'ס ,יהודים, סופר-גיקס, אינדיאנים, מקועקעים ומה לא - התנחשל לו אנה ואנה במתחם הגדול, עמד בתורי ענק (מופתיים, יש לציין בקנאה גלויה) למתקני השעשועים, צפה במרוצי סוסים והתרשם מחליבה ידנית של פרות.
כל הנ"ל, ראוי להדגיש, נעשה תוך ניסיון כנה ועקבי של החוגגים להרוג את עצמם מאוטם שריר הלב בתוך עשרים וארבע שעות לכל המאוחר. על מנת להשיג את מטרתם זו הקפידו באי היריד לבלוס לא הפוגה כמויות עצומות של בשר - שנדמה כי שהה, כנערות אחשוורוש בשעתו, שישה חודשים בשמן המור בטרם טוגן (שוב) והובא אל פיהם - ולאחר מכן לקנח בגיגית של צ'יפס, מכולה של גלידת שמנת ומשטח תעשייתי של פאי תפוחים. כדי לוודא הריגה, נמשחו כל הנ"ל (כן, כולל הבשר) גם בכמה גלונים של חמאת בוטנים - כמנהג המדינה (שכן זאת יש לדעת, באמריקה משתווה שיעור צריכת חמאת הבוטנים רק להיקף הפאניקה מהאלרגיה שנגרמת, ובכן, מחמאת בוטנים).
רוב האירוע עבר אצלנו בשקט יחסי. סוג של ביקור שגרתי בלונה-פארק,
שבמקרה שוכן בתוך ענן של שמן מטוגן ("אין לכם מה לדאוג, אבא ישמור עליכם
במתקנים המפחידים", מרגיע סחבק המסוקס את ילדיו בבטחה, שתי דקות בדיוק לפני
שהוא צורח את נשמתו, מקלל את היום בו נולד ומתפלל לאלוהי שלושת הדתות גם יחד
שיורידו אותו מיד למטה ועל הדרך שיואילו להחזיר לו גם את הקיבה שלו, שעפה החוצה -
דרך הסינוסים - בדרכה ליעד לא ברור).
ובכן, עד למירוץ החזרזירים.
כבר ממרומי הגלגל הענק צפיתי בנחיל האמריקאים המתמקם לו בהתרגשות על טריבונות סביב מסלול מירוצים זעיר מרופד חציר. "מירוץ החזרזירים של דאג", היה כתוב על הטריילר שתחם את המסלול, וגם "החזרזירים הכי נקיים, יפים ומהירים באמריקה", וגם "טריילר ממוזג, שיהיה נעים לחזרזירונים המתוקים".
בארבע וחצי בדיוק, לאחר שהטריבונות והמעברים התמלאו עד אפס מקום, יוצא דאג איש החזרזירים מן הטריילר, פונה בחדווה משונה אל הקהל, והטירוף מתחיל. "ובכן, פוֹלְקְס, בואו נתחיל לעודד את החזרזירונים המתוקים, פוֹלְקְס, זה הולך להיות מירוץ שכמוהו טרם ראיתם, פוֹלְקְס" מתפייט דאג בסגנון עדות טקסס והגלילות, מחלק לכל חזרזיר שם מקורי משלו ("ברק אוהאמה", "בראד פיג", "שרה ג'סיקה פורקר". הקהל ברצפה) ומזניק את הבהמות המטומטמות לדרכן. "בראד פיג!!! בראד פיג!!! בראד פיג!!!" צורח האיש הממושקף ולבן השיער שעומד לשמאלי, לפי מראהו – מינימום פרופסור באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. הקהל כולו באטרף. "החזרזירונים המתוקים", לעומת זאת, הרבה פחות. הם משרכים את דרכם בריצת עצלתיים, חלקם אף עוצר לדגום את החציר שעל המסלול. זורמים. בסופו של דבר מואיל מיודענו בראד פיג לעשות לכולנו טובה ולדשדש ראשון אל קו הסיום. "יייייייייייש"!!!!!!!!!!", צורח הפרופסור, "יייייייייייייייייייייש!!!!!!". יכול להיות שאני הוזה בהקיץ? בינתיים מוצגת לקהל סוויפטי, שחיינית אולימפית ישר מהאולימפיגיאדה. היא מועלית אל סיפונה של גיגית, שניים וחצי מטר אורכה, וכולם מחכים שתרביץ את הסילואט המפורסם שלה ותקפוץ למים. סוויפטי - סוג של ושתי חזירית, מסתבר - מסרבת בתוקף. "ובכן פוֹלְקְס, נדמה שסוויפטי זקוקה למעט עידוד, הלא כן, פוֹלְקְס?" מרביץ דאג תורה בנוכחים ופוצח בקריאות קצובות "גוֹ סוויפטי גוֹ!!!". כל הקהל נענה כאיש אחד. אני מגניב מבט שמאלה, אל הפרופסור. לא ייתכן שהוא שוב... ובכן, כן. בדיוק מה שחשבתם. סוויפטי, מצדה, לא ממש מתרשמת ומתמידה בסירובה, מה שגורם לדאג המודאג להורות לאחד מאנשיו לקצר תהליכים ופשוט לדחוף אותה מעדנות אל תוך הגיגית. האולימפית המבועתת אכן גומאת את המרחק במהירות שיא ויוצאת החוצה בצרחות מהסוג שבני מינה שומרים בדרך כלל לפגישתם עם האנשים הנחמדים ממפעלי הנקניק. כל זה כמובן כלל לא מפריע לקהל להריע לה ממושכות. דאג המאושר מחלק למעודדים המצטיינים חוטמי חזיר מפלסטיק. טוב, אני חושב לעצמי, הם הרי לא באמת הולכים אשכרה לענוד... ובכן, כן. בדיוק מה שחשבתם.
שעה לאחר מכן נוקם אלוהי כל בשר (כולל הלבן, מסתבר) את נקמתה של
סוויפטי המושפלת וממטיר גשם בולטימוראי הגון על היריד ומשתתפיו. בשלב זה אנחנו כבר
בבית, מתאוששים לאיטנו משגעת החזירים. בשבוע הבא רודיאו יענים. יהיה פנאן.
מפי עוללים:
נעמה: את יודעת כמה אני צמאה?
אמא: כמה?
נעמה: אם הייתי ירח הייתי שותה את כל שביל החלב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה